מכונת הסיפורים

  לפני כארבעים שנה קורסים לקריאה מהירה היוו חלק מהכשרת סטודנטים, מנהלים וחלק מעובדי המדינה שכל השתתפות בקורס כלשהו העניקה להם תוספת של כמה לירות למשכורת. אף אני השתתפתי בקורס שכזה שהתיימר לתרגל את המשתתפים להגיע להספק קריאה של 1000 מילים לדקה ולהיות מסוגל לענות על שאלות הבנת הנקרא. על ג.פ.קנדי נאמר שהוא מסוגל לקרוא כ 1500 מילים לדקה. במבוא לקורס הגדיר המדריך את הצרכים לקריאה מהירה. כך שאם עבודתכם הינה ניפוי תסריטים, ספרים ומאמרים או כתיבת ביקורת על ספרים חדשים. אין ספק שיכולת קריאה מהירה הינה תכונה חשובה לכם ולעסק. אך אם הינכם קוראים ספרים להנאתכם, אזי קריאה מהירה מרפרפת מפחיתה את התענוג מעצם הקריאה בזמנכם הפנוי. אין ספק שאת ג.פ.קנדי הייתי מנצח בקריאת עברית, אך הייתי נשרך הרחק מאחור בקריאת חומר בשפה האנגלית.

  הבקר קראתי בעיתון "ידיעות" ידיעה מעניינת על "מכונת סיפורים" שמפיקה סיפורים קצרים עפ"י בחירתכם באורכי זמן שונים בין 1 דק', 3 דק' ו 5 דק'. הסיפורים בשלב זה הינם באנגלית או בצרפתית. אך יש להניח שבעתיד ניתן יהיה לקוראם אפילו בעברית וערבית. לאחר שתקראו את הידיעה במסגרת תעברו לקישור שם ניתן לקרוא את כל הסיפורים כרגע בחינם, אז אל תדחפו ואל תעקפו מימין.   Short edition    

  אשמח לשמוע את המלצותיכם אילו סיפורים לקרוא. כעת אתם יכולים להתאמן בקריאת סיפורים מיקרו קצרים באורך דקה וכך לשפר הן את מהירות הקריאה והן להנות מסיפורים ואנקדוטות של מיטב היוצרים.

אני ממליץ על סיפורו של או.הנרי השוטר וההמנון

*נהוג לומר כי תמונה שווה אלף מילים ואני נוהג להוסיף כי סרטון שווה למיליון. כמה זמן בממוצע אתם מקדישים לתמונות או קריקטורות שאמורות להעביר לכם את הסיפור?.

קוראי הנכבדים אתם מוזמנים לכתוב סיפור קצר של 200 מילים על התמונה.

שלושת הסיפורים הראשונים שיתקבלו במערכת ישלחו לחברת Short edition ויזכו את שולחיהם בקרדיט.

**אחד הסרטונים האהובים עלי הינו מונולוג של שומר רוסי שכמובן אינו ספונטני, אלא סרטון מופק.

הסיפור בסרטון הוא קולטורה. הסיפור כאן הוא על הבדלי התרבות בין אזרחי המדינה.

אורך הסרטון הינו שלוש דקות שהן שלושה עמודי תסריט, קריאת התסריט היתה גוזלת לכם מכס' 1 דק'.

סיפור על מס הכנסה

הקדמה (מותר לדלג לפיסקה הבאה החלום)
   לפני כחמש שנים התחלתי לפרסם כאן רשימות עם תקוות גדולות. שמעתי על בלוגרים שיש להם אלפי כניסות יומיות ומעריצים וכך הם מסודרים בחיים. הם קמים מדי יום בצהריים מתעדכנים בנעשה בכפר הגלובלי באמצעות העיתונים והטוויטר. מתיישבים לכתוב רשימה, מגיבים לתגובות הקוראים, לפעמים מצ'וטטים עם הקוראים, מתעסקים בהפצת הרשימה ועוקבים אחר מונה הצפיות. בסה"כ פרסמתי במהלך השנים כ 250 רשומות. את מרביתן הבאתי ע"מ להתחלק עמכם בזכרונות וברעיונות, אך כתבתי מדי פעם על אקטואליה, בקיצור עטי בכל וכך גם המקלדת והעכבר אשר בשניות נשמעים לפלאי הטכניקה ואני מצליח להטליא סיפור עם סרטונים. כפי שהינכם כבר יודעים אני משקיען ומרבית הרשומות שלי גוזלות בין שעה לשעתיים מזמני. לו הייתי עובד כסדרן בתחנת מוניות הייתי מכניס לחשבון הבנק סכום של פי מאה עבור זמן האיכות שלי מול מסך המחשב.
   בתוכנית העסקית שלי משהו כנראה השתבש, ציפיתי לראות כיצד חלק מהפוסטים שלי פורץ ויוצא מחוץ לקפה. כלומר מעבר לקוראים המנויים הנאמנים, רשימותי העסיסיות מופצות אל החברים של החברים ומשם מועברות למעגלים נוספים. אך גם הקוראים שאולי טורחים להעביר את הקישור לרשימותי אל חבריהם, אינם מצליחים לעורר את מונה הצפיות וכך בממוצע כל רשימה מרשימותי נחשפת ל 500 קוראים.

החלום 
   הבקר נעורתי משנתי, שטוף זיעה. בתיבת הדואר שלי מצאתי שש מעטפות ממע"מ ושש מעטפות מאגף הגבייה של מס הכנסה. תביעה לתשלום חובי לשנה האחרונה לרשות המיסים עבור מע"מ בסך 123,456.67 ש"ח בתוספת ריבית וקנסות בסך 61,299 ש"ח ופקיד שומה שלח דרישה לתשלום מס הכנסה בתוספת ריבית וקנסות פיגורים בסך חצי מיליון ש"ח . כמובן שמיד חיפשתי את ידידי רו"ח איציק וספרתי לו את הסיפור. איציק שעבד בעבר במשרדי מס הכנסה הכיר את הנפשות הפועלות והפנה אותי אל אדי פקיד השומה האחראי על תיקי. הגעתי למשרדו עם הניירת ועם מחשבי האישי וניסיתי להבין איפה הכסף? האמנם, הנהלת קפה דה מרקר החלה לשלם כסף אמיתי לבלוגרים?. אדי סובב אלי את צג מחשבו ובו ראיתי שיש אצלי בבלוג תנועה יומית של מאות אלפי כניסות ולפי הנהלת החשבונות של דה מרקר עלי לשלם את הסכומים כפי שנתבעתי לשלם. "היי אדון אדי , איני מבין מה קרה? לדעתי אתם במס הכנסה ובמע"מ מפעילים בוטים שנכנסים לאתר קפה דה מרקר ומקפיצים את מונה הצפיות בכדי שאאלץ לשלם לכם" מה גם שקפה דה מרקר אינו משלם פרוטה לבלוגרים שלו ובטח שלא לי. הפקיד אדי לא התייחס לטיעוני ואמר "שלם את מה שהושת עליך, אחרת זה יגמר ברע, יש לנו את הניסיון והאמצעים לטפל בנישומים כמוך". לבי החסיר פעימה כשהראה לי את פרטי חשבון הטוויטר שלי, בו מופיעים כ 30 מיליון מעריצים. "אנו עורכים חקירה בינלאומית אחרי הכנסותיך ועדיף לך להגיע עמנו להסדר פשרה" הפקיד אדי קרץ לי ואמר שאפשר יהיה לסגור את העיסקה במשרדו של הרו"ח איציק בחדר האטום. התקשרתי מיד להנהלת קפה דה מרקר והם אישרו שאכן הבלוג שלי עם הכניסות המרובות, הפיל להם את האתר מספר פעמים והם עומדים לתבוע אותי, עבור ההוצאות הבלתי צפויות שגרמתי להם. קבעתי פגישה במשרדי קפה דה מרקר ודרשתי לקבל תשלום עבור הלידים. "אוקיי אז כמה מגיע לי מכם?" שאלתי, חשב הכספים אמר שתיקי נמצא בבדיקה והנהלת החשבונות יצטרכו להשקיע שני חודשי אדם לבדיקת הנושא.
  בצאתי ממשרדי דה מרקר, פוגש אני את ידידי מהפלוגה את צארום הגדול וזאת לידיעתכם אצלנו בפלוגה היו שני לוחמים בשם צארום, אז את צארום התימני כינינו צארום הקטן ואת צארום הגרמני (גם כן תימני אך התחתן עם גרמניה) כינינו צארום הגדול. צארום ידידי מזמין אותי למשרדו בבית הדפוס ותוך שתיית כוס קפה לבן אני שב ומגלגל את סיפורי. לאחר שסיימתי לספר לו אודות שודדי המע"מ ומס הכנסה, מרגיע אותי צארום הגדול "יהיה בסדר, אם אתה אתי אתה מסודר". נו אקצר הפעם את עלילות צארום ואספר לכם בסוד שאני מסודר, עד שאקבל את הכספים מדה מרקר ומגוגל אוכל לשלם למע"מ ולמס ההכנסה בלי לבכות. צארום הכניסני לחדר האטום שעל דלתו יש שילוט אזהרה בשלוש שפות "חומרים מסוכנים" עברנו בין חביות דיו גלילי נייר עד שהגענו לחבית סתמית שהפכה לפתע למכונת דפוס משוכללת. "כמה להדפיס לך" שאל צארום, "מאה אלף ש"ח, בשלב ראשון" השבתי לצארום, תוך מחצית השעה החזקתי בידי חמש חבילות של שטרות, חייכתי לצארום בתודה והבטחתי לו שאאזכיר את שמו ברשומה.

אגדה אורבנית
   כשהתעוררתי הבנתי מאין בא לי החלום. זהו סיפור ישן של כמעט חמישים שנה. אצלנו בשכונה מר קלמן ניצול שואה היה חנווני בחנות מכולת. כבר אז בתור ילדים הכרנו את פקיד מס ההכנסה שהסתובב בעיר ומר קלמן שילם לנו הילדים במצופים וסוכריות על מקל עבור ידיעות מהשטח. "כאשר תראו את הפקיד של המס הכנסה, תבואו אלי מיד בריצה". אז מר קלמן מיד העביר את הנקניקים והגבינות הצהובות לחדר האחורי מעינו בישא של החוקר. אך לא לעולם חוסן, יום אחד הגיע צוות של שני פקידים והגיחו לחנות המכולת בלא התרעה מוקדמת. הפקידים ראו את הדליקטסים ומיד קבעו "מר קלמן אתה מעלים מאיתנו הכנסות, אתה חייב לנו משנות הצנע בהם מכרת ביצים ובשר חמישים אלף לירות (מחירה של דירת פאר באותן שנים)".
מר קלמן חייך בבישנות והציע לפקידים להגיע למחרת והם יקבלו ת'כסף. למחרת שני הפקידים הגיעו ואדון קלמן העביר אליהם שקית בד שהכילה חמישים אלף לירות.

בשנה הבאה באותו מועד שוב התייצבו שני פקידי המס ובשיא החוצפה הטילו עליו מס של מאה אלף לירות (שתי דירות פאר). אדון קלמן התחיל להתמקח, אך פקידי המס היו החלטים,  כדאי לך לשלם, אחרת נשלח לך חוליה. אדון קלמן ביקש מהם יומיים זמן לארגן ת'כסף ושוב הפקידים שבו והפעם קיבלו במזוודת קרטון ישנה את הכסף.

   בשנה השלישית, הגיעו החצופים והטילו עליו תשלום של חצי מיליון לירות. אדון קלמן ביקש מהם להמתין עד שהלקוחה תצא מהחנות. הוא נעל את החנות, תלה את השלט סגור ובקש משני הפקידים להצטרף אליו ולהכנס למחסן מאחור. הם ירדו לקומת המרתף שם בין חביות הדגים המלוחים וחביות הזיתים והמלפפונים עמדה מכונת היידלברג ישנה. אדון קלמן הראה לאחד הפקידים את ידית המנואלה וציווה עליו לסובבה. שטרות של "הרצלים" נפלטו ממכונת הדפוס.

  


אדון קלמן אמר לשני הפקידים, "כעת אתם כבר לא זקוקים לי, תגמרו להדפיס, תכבו את האור ותעלו אלי אני אכין לכם בינתיים סנדביצ'ים וכוס תה, כמה כפיות סוכר לשים לכם?"

                                         מכונת הדפסת כסף קומפקטית

אפילוג

פקידי מס הכנסה אינם יודעים כיצד להתמודד מול העוסקים שמקבלים ביטקויינים תמורת שירותיהם. לפני כשנה ערכו של הביטקוין היה כ 700דולר וכיום כ 5000 דולר ובמחצית הראשונה של שנת 2018 התחזית היא, שערכו ירד לאלף דולר לביטקוין.



לכן שרוצר חלפון הנחה את פקידיו להתייחס למטבע הביטקוין כערכו ההיסטורי, שעמד על 25 דולר לביטקוין.
אי לכך ובהתאם אנשי עסקים שעובדים בשחור, החלו לדרוש את התשלום בביטקוינים וכך הם יכולים להעלים מיליוני דולרים בנבכי הרשת.

שמעתי שמועות שכל אחד יכול ל"כרות" את מטבע הביטקוין, אך עליו להפעיל לשם כך "ציוד חפירה" (כאלף מחשבים אישים מדור 7 ומעלה) דא עקא, עלויות צריכת החשמל לכרייתו כרגע הינן כאלפיים דולר לביטקוין. מקורותי מסרו לי, כי כמה עובדי חברת החשמל שעלו במדגם נמצאים בראש צמרת כורי הביטקוין בעולם.

בין פריז לברלין

אל סגנונו המיוחד של העיתונאי אריק לארסון התוודעתי תוך קריאת ספרו השטן בעיר הלבנה. כמובן שספרו הבא בגן חיות הטרף שעוסק בכנופיית המרצחים הנאצים שהשתלטה על גרמניה, עורר את התעניינותי וקראתי אותו ברצף, הספר קליל ומעניק לקורא את התחושה שאף הוא נוטל חלק בהיסטוריה .

זהו סיפור אמיתי, שמסופר בצורה מרתקת ע"י המחבר על סמך יומניהם של הנפשות הפועלות בברלין של השנים 1933-1934. אדולף היטלר נבחר זה עתה לקנצלר גרמניה, הנאצים טרם השתלטו על השלטון, המדינה והצבא, ושגריר אמריקני חדש מתייצב לתפקידו בברלין. זהו מעבר מרתק במנהרת הזמן לתקופה מסקרנת, כשהכל עוד פתוח והכל אפשרי. הסיפור הנאצי עוד לא התרחש. זו דרך נפלאה ללמוד היסטוריה: לא בדיעבד, בחכמה שלאחר מעשה, אלא דרך עיני המשתתפים בדרמה, וברמה האישית והיומיומית. תיאורים חיים ומרתקים. ספר שהוא חוויה מקור

השגריר האמריקאי בברלין, וילי דוד William Edward Dodd מונה ע"י נשיא ארה"ב רוזוולט בשנת 1933 הוא ובתו מרתה ניהלו יומנים מפורטים וכן ניהלו חליפת מכתבים לידידיהם ולמזכירות המדינה. לאורך כל הספר מתאר השגריר דוד את הארועים הברוטלים שהתרחשו בגרמניה עת היטלר וחבורתו התבססו בשלטון. מרתה בתו היתה אשת חברה שנפגשה ואף ניהלה מערכות יחסים במקביל עם חלק מצמרת השלטון. היה רק כפסע שהיא תהפוך לפילגשו של היטלר, אך כנראה היטלר המופנם העדיף את אווה בראון.

השגריר דוד קיבל מטלה אחת לדאוג להחזר החוב בסך 1.2 ביליון דולר לנושים האמריקאים. לשם כך התבקש שלא "לעשות גלים" דהיינו להוציא את סיפורי האלימות כנגד היהודים, אויבי המשטר ואפילו אזרחים אמריקאים. כבר בשנת 1933 מנהיגי יהדות ארה"ב תבעו מרוזוולט ללחוץ על היטלר לשנות את מדיניותו כלפי היהודים, אך כמובן שאת רוזוולט ואת תומכיו ענין יותר הכסף, מה גם שרבים מהטייקונים האמריקאים היו אוהדי גרמניה. יתכן ולו יהדות ארה"ב היתה משלמת את חובה של גרמניה לנושים האמריקאים, ההיסטוריה היתה שונה. לאחר ליל הסכינים הארוכות, שלאורכו חוסלו כמה מאות בכירי אס.אה. וכמו כן גם כמה עשרות חפים מפשע, השגריר דוד הפסיק לחפות על המעשים הנפשעים שקרו בגרמניה ושלח תזכירים למזכיר המדינה שבהם חזה את הארועים כפי שהתרחשו במדויק. חבל רק שמנהיגי המערב המשיכו להשלות את עצמם שיוכלו להשיב את חיות הטרף לכלוביהם.


   


את הספר טבח החתולים הגדול נטלתי באקראי מהמדף, פשוט מפאת השם המסקרן. לאחר קריאת התקציר בשער האחורי ודפדוף בין דפי הספר החלטתי לקוראו. וכעת אני ממליץ גם לכם להנות מההיסטוריה הצרפתית של המאה ה - 18 אשר עוסקת באיש הקטן ולא במלכים והחשמנים עליהם למדנו בביה"ס.
תקציר: ב 1730, כאשר ערכו השוליות בבית הדפוס הפריסאי ברח´ סַן סֶוֶורֶן משפט מבוים לחתולי הרחוב המקומיים, עם שומרים, כומר מוודֶה ותליין, שבסיומו העניק להם הכומר את החסד האחרון, משיחה בשמן הקודש – ואז תלו את כל החתולים שעלה בידם ללכוד (ובפרט את "האֲפוֹרָה", חביבתה של בעלת הבית) – מדוע נפלטו מפיהם פרצי צחוק פרוע? ולמה נחשב הדבר בעיניהם לאירוע כה משעשע, עד ששִחזרו אותו בפנטומימה גרוטסקית עשרים פעם ויותר?
בנוסח הכפרי בן המאה השמונה עשרה של "כיפה אדומה" – אחד מסיפורי אמא אווזה האותנטיים, שקדמו לאלה שבאגדות האחים גרים – מדוע טורף הזאב את הילדה בסוף הסיפור?
על מה חשב האלמוני בן העיר מונפלייה כאשר הקפיד לרשום את כל ההתרחשויות שאירעו בעירו, תוך ציון מפורש של מעמדם של המשתתפים באירועים השונים – מצעד ססגוני של בעלי השררה, למן העליונים שבהם ועד לאחרוני בעלי התארים?

אלה הן כמה מן השאלות הפרובוקטיביות שעליהן משיב חוקר התרבות וההיסטוריון הדגול רוברט דרנטון בספרו זה, טבח החתולים הגדול ואפיזודות אחרות בתולדות התרבות הצרפתית – תמונה קליידוסקופית של התרבות האירופית בתקופת הנאורות שקדמה למהפכה הצרפתית.
ספר זה בוחן את אורחות החשיבה בצרפת של המאה השמונה עשרה. הוא מנסה להראות לא רק מה חשבו בני האדם באותה עת אלא גם כיצד חשבו – כיצד פירשו את העולם, העניקו לו משמעות ויצקו בו רגש. הוא מתחקה בזה אחר זה אחר עולמותיהם הפנימיים של הכפריים, הפועלים העירוניים ובני המעמד הבורגני. הוא בודק את השקפת עולמם של נציגי השלטון בכל הקשור להיררכיה של האצולה והקהילייה הספרותית בצרפת באותה עת. בהמשך נסב דיונו על הפילוסופים והרומנטיקונים הנודעים, ובראשם ז´אן ז´אק רוסו, על המו"לים ואנשי תעשיית הדפוס – הוא אינו פוסח על שום היבט בחיי הרוח של תקופה זו. באמצעות הדיונים שבששת פרקיו אנו מתוודעים לפער האדיר בתנאי המחיה של המעמדות השונים ולקשר בין פער זה לבין ההתמרדויות הנסתרות והגלויות במשטר הישן בצרפת שקדמו למהפכת 1789.

ניתוחיו של דרנטון בפרק הפותח את ספרו זה – "כפריים מספרים סיפורים: המשמעות של סיפורי ´אמא אווזה´" – הפכו אותו זה כבר לדיון קלאסי בסוגיה המורכבת של חקר ההיסטוריה ובמיון המעשיות והאגדות לפי דפוסים מקובלים.

ז'אן בטיסט פורונו, "גברת עם חתול", 1747

אהבתי את הביקורת על הספר שכתב משה סלוחובסקי מקור
ציטוט: ומה עם החתולים הטבוחים? קל לראות ברצח החתולים ביטוי סמלי של מלחמת מעמדות. חשוב לשים לב גם לפרטים הקטנים: מאבק סמלי על מזון, מעון ומשלח יד. רצח חתולים היה גם טקס מקובל בתקופת הקרנבל והיפוך הסדר החברתי, וביום הארוך ביותר בשנה מקובל היה לשרוף חתולים חיים. חתולים גם סימלו נשים ומיניות של נשים והיו מקושרים למכשפות. טבח החתולים היה ביטוי לפנטזיות של מהפכה חברתית, לאלימות נגד ה"בורגנות" ולאונס והוצאה להורג סימבולית של בעלת הבית. אין פלא שהשוליה זכר את האירוע גם שנים רבות לאחר מכן ואין ספק שהשוליות חגגו אותו בשמחה.

נ.ב. השגריר דוד מציין ביומנו את העובדה שהעם הגרמני הינו אוהב חיות ובטיוליו בפארק טירגארטן בימי א' הוא נהנה לראות כיצד הגרמנים מתייחסים יפה לסוסיהם וכלביהם. לעומת זאת בצרפת עד למהפכה הצרפתית עמ'ך ראה בחתולים את בנות השטן והמכשפות הרעות ורבים היו מתעללים באלימות בחתולים.

לקריאת הרשומה הקודמת בין פריז לשיקגו

ספורם של נוסעי המוניות

נהגי המוניות משתייכים לשבט השקרנים, בעוד שנוסעיהם משתייכים לשבט דוברי האמת. הפעם ליקטתי כמה סיפורים על נהגי מוניות ונוסעיהם אשר נשמעים דימיונים, אך כנוסע מונית הגון אספר את הצד של הנוסע.
מה דעתכם על הטיפ שקיבל נהג מונית מנוסע עבור נסיעה של 30 דקות. זהו הרישום שהעניק האמן הבריטי  Damien Hirst  לנהג המונית את הרישום בו השקיע 30 שניות ואשר נמכר תמורת כ 4700לי"ש.  

מקור


במקרה נוסף העניק אותו אמן בתור טיפ, גם כן רישום בסגנון דומה ואף הוא הכניס כ 5000 לי"ש לחשבונו של נהג מונית אחר.

מקור

1. מוניות ניו-יורק.
   בפעם הראשונה שלי בניו-יורק, צד אותי נהג מונית בשדה התעופה, בזכות מחיר הנסיעה. ניגש אלי בחור מכסיקני התחיל לדבר עמי בספרדית, כיוון שנראיתי לו ספרדי/איטלקי. הוא יקח אותי למלון בחצי מחיר משאר המוניות, יאללה אמרתי לו בעברית. הוא לקח את המזוודה ביד אחת ואת התיק בידו השנייה והופ אנו בחוץ. הוא מעלה אותי לאוטובוס שהמתין ברציף ולפני שהספקתי להבין מה קורה האוטובוס נוסע. אני שואל אותו מה זה? והוא עונה לי בגלל העומס הוא מעדיף שניסע באוטובוס ובתחתית. מה יכולתי לעשות? המזוודה והתיק תחת השגחתו, אמרתי בליבי לט איט בי. באחת התחנות ירדנו מהאוטובוס ונכנסנו לתחתית שדהרה במהירות בין התחנות והופ הגענו לתחנה בה אנו יורדים ומחליפים רכבת. כמובן ש"נהג המונית" שלי שומר לי על המזוודה והתיק וכמובן משלם מכיסו את כרטיסי האוטובוס והתחתית. הגענו לתחנת הטיימס סקוור, אנו יורדים וצועדים מרחק כמה עשרות מטרים עד למלון. כאן מושיט לי הנהג את ידו ע"מ לקבל את דמי הנסיעה, שילמתי כפי שסוכם והחצוף דרש גם טיפ. הוא מיהר חזרה לשדה התעופה בכדי לדוג את הלקוח הבא.

  חלפו שנים והגעתי פעם נוספת לניו יורק, הפעם בדרכי חזרה לשדה התעופה, הזמנתי מונית ובקשתי מהנהג להגיע לשדה במהירות כי אני באיחור. נהג המונית היה שחור גדול ומפחיד, "אני רגיל שכולכם לחוצים בזמן" אמר לי והבטיח שיביא אותי בזמן למרות שכעת זוהי שעת שיא העומס. הכבישים במנהטן תמיד עמוסים אך כעת כל התנועה עמדה. פתאום ראיתי שאנו נכנסים לסנטרל פארק, גם כאן המכונית הזדחלו אחת אחר השנייה. הנהג עלה מהכביש אל כרי הדשא ואנו נתונים במרוץ מכשולים, עולים ויורדים בין הדשאים למדרכות ולכבישים. באמת שנלחצתי התחלתי להריץ סרטים שהוא מכניס אותי להרלם ושם אגמור בתור המבורגר בצלחותיהם של משפחת קניבלים. אך סוף טוב, יצאנו מהחשיכה לרחובות המוארים ואני כבר רואה את השילוט לשדה התעופה. הגענו בזמן לטרמינל, כל הלחצים השתחררו, הודיתי לנהג על החוויה ופינקתי אותו בטיפ משולש.

2. מונית לונדונית.
   לונדון היא אחת הערים היקרות עבור נוסעי המוניות. הגעתי ללונדון מאוחר בלילה לשדה גטוויק והייתי אמור לנסוע לאיזו עיר במרחק של כ 40 מייל מהיתרו. נהגי המוניות בדקו באטלס שלהם ואפח'ד לא היה מעונין להסיע אותי. שקלתי כבר להכנס לחברת השכרה ולשכור רכב ולנווט את דרכי ליעד. אחד הנהגים שסרב להסיעני, ניגש אלי ויעץ לי לנסוע בתחתית (בגלל השעה המאוחרת לא פעל השאטל) להיתרו ומשם לשכור מונית. אוקצור הטלטלתי בתחתית למרכז לונדון והחלפתי רכבת להיתרו וגם כאן אף נהג מונית לא היה מוכן להסיע אותי. לבסוף תפסתי איזה נהג זקן שלדעתי היה חצי עיוור והוא הסכים להסיעני. אנו נוסעים בגשם שוטף בערפל כבד ואני מודה לאלוהים שנמנעתי משכירת רכב ונהיגה עצמית. גם הנהג הלונדוני טעה בנווט מספר פעמים, איני בטוח אם הצליח לשוב באותו לילה ללונדון סביר להניח שנכנס לפאב הקרוב והעביר את הזמן עד הבקר. 

3. מונית קנדית.
   הייתם ברוקי'ס הקנדים? ממליץ לנסוע רק בתנאי שאינכם לחוצים בזמן, אחרת ותרו על הטיול לשם. אוקצור שכרתי רכב והתחלתי מהעיירה ג'ספר אול דה וויי דאון לכוון הילוסטון. בבקר התארגנו ליציאה ועצרנו בסניף הסטארבאקס לקפה. בני הניח את תרמילו האדום על גג הרכב האדום ושכח ממנו. אנו בדרך ואז בני אומר עצור אין לי את התרמיל. בתרמיל היו בנוסף למצלמות גם דרכונו וארנקו. חוזרים לבית הקפה, אין תרמיל ואפח'ד לא מצא תרמיל. נגשנו לתחנת המשטרה המקומית. שבת בבקר, התחנה סגורה. אמרו לנו שיש רק שוטר אחד בתחנה והוא בסיור שטח. אוקצור נהג מונית שנסע אחרי ראה את התרמיל שנשמט מגג הרכב, עצר הרים את התרמיל אפילו ניסה לרדוף אחרינו וצפר לי, אך אני התעלמתי ממנו ושילמתי על כך בזמן. סופסוף השוטר שב לתחנה, סיפרנו לו את הסיפור הזדהינו, הוא בדק את התרמיל ומסר לנו אותו. איך אמר לנו השוטר "אצלנו בבריטיש קולומביה כולם הגונים". 

4. מונית תאילנדית.
   בפעם הראשונה שהגעתי לתאילנד הזהירו אותי שלא לקחת נהג מונית חאפר, אלא להזמין מונית מוסדרת. ברגע שיצאנו מהשדה החל הנהג לסרסר את אחותו ואת חברותיה, אמרתי לו שאיני מעונין ושיקח אותי למלון. נראה לכם שהצלחתי לשכנעו? הוא בכל זאת נכנס לאיזו שכונה בפרבר של בנגקוק ומציג לי את "אחיותיו" איימתי עליו שאני עומד להתלונן עליו אם לא יפסיק את מלאכת הסרסרות. אממה הנהג נהג בצורה מקצועית ומאופקת. בדרך חזרה מהמלון לשדה נסעתי במונית של מלאך המוות. גם הפעם הזמנתי מונית מוסדרת, אך הנהג גרם לי בדרך להתפלל נון סטופ. האוטוסטרדה לשדה כמדומני היתה בת ארבעה מסלולים והנהג שלי אהב להדחף בין המסלולים וליצור מסלול חמישי או שישי. בקשתי ממנו לא למהר, כיוון שלא מהרתי. אך הוא ממשיך להתפרע בנהיגה חסרת אחריות תוך סיכון. הצעתי לו טיפ שמן אם יחדל מהפראות והנהג נרגע באחת ונסע בניחותא עד לשדה.

5. מונית תל אביבית.
בארה"ב יש ערך לכסף אם יבקשו מכם 8.98 דולר ויחסר לכם סנט אפח'ד לא יתרום לכם את הסנט שחסר לכם.
מקרה שארע לאשתי שנסעה במונית שירות. הנהג נקב בתעריף ואשתי רצתה לשלם לו בשטר של 200 אך לנהג לא היה עודף. אשתי חטטה בארנקה ושלמה לנהג שקל אחד במטבעות של 10 ו 5 אגורות. קבל הנהג את ערימת המטבעות ובקש מאשתי שתשלם לו בשקל ולא במטבעות. "אבל אמרתי לך שאין לי" הנהג התרגז והשליך מבעד לחלון את השקל שהכיל כ 20 מטבעות. מאז אכן הוציאו את מטבעות 5 האגורות מהמחזור (סנט ונוס) ונותרו רק מטבעות של 10 אגורות. תנסו לשלם לנהג מונית את דמי הנסיעה במטבעות של 10 אגורות.

6. מונית לאילת.
   שבתי פעם מחו"ל ביום שישי בשעות אחה"צ המאוחרות, ממתין בתור למונית ולפני עמדו זוג ישראלים תושבי אילת. הסדרן התרוצץ בין המוניות ואף נהג לא הסכים להסיע אותם לפי התעריף שקבע משרד התחבורה. לו אני נהג מונית גם אני לא הייתי מסיע אותם לאילת. אלו מביניכם שגרים מעל כ 50 ק"מ מנתב"ג כיצד אתם נוהגים בנסיעותיכם לחו"ל. הרי אין אצלנו תחבורה ציבורית בסופ"ש או בשעות הלילה המאוחרות.

7. מונית בפראג - שבורית זכוכה.
  בצ'כיה בקרתי לראשונה לפני כחצי יובל, בפראג התניידתי באמצעות מוניות, מחיריהן היו במונחים ישראלים כמעט בחינם. אממה כ 80% מהמוניות למרות שהיו חדישות סבלו מפגיעה בשמשה הקדמית שהיתה סדוקה. בתחילה סרבתי להכנס ולנסוע במוניות עם "שבורית זכוכה", אלא מה לא היתה ברירה. מופע המוניות היה ש.ז., ש.ז., ש.ז., אולי רק המונית ה 20 תגיע עם חלון שלם. מה גם שנהגי המוניות איתם שוחחתי הסבירו לי שאין כל סכנה לשבירת החלון תוך כדי נסיעה. "מה גורם לשבר בחלונות?" שאלתי. סופות הברד ענו הנהגים. מכיוון שהיינו באמצע הקיץ הסיכוי לברד שישלים את שבירת החלון היה זניח. בפעם הבאה שהגעתי לפראג כעשר שנים אח"כ כבר לא נתקלתי בתופעת החלונות הסדוקים. אולי בזכות התעריפים המפולפלים שגבו נהגי המוניות שניצלו את הפיכתה של פראג לסצינה של שנות האלפיים. 


8. מוניות סטמבול.
אני הייתי בסטמבול פעמיים, נהנתי כ"כ אלא מה הפעם האחרונה היתה לפני כעשרים שנה.
נסעתי בסטמבול מס' פעמים עם מוניות והנהגים נסעו סולידי ולא התפרעו. אך פעמיים עצר אותנו שוטר מייד בתחילת הנסיעה כשהנהג עושה פניית פרסה שלי נראתה בסדר (יש מצב שהשוטר התורכי הוא שותפו של הנהג) והנהג ניסה להפיל עלי את הקנס. אמרתי לו שהוא יחטוף קנס נוסף אם אתלונן עליו.

9. מוניות בואנוס איירס.
ידידי אלברטו כתב לי אנקדוטה על נהגי המוניות בעירו. בבואנוס איירס חם ולח למרות שמה (אוויר טוב) אך מרבית המוניות אינן מצוידות במזגנים ונוסעים מפונקים טוב אם יבדקו האם למונית יש מזגן. נהגי המוניות נוסעים עם חלונות פתוחים. גם נהגי המוניות הממוזגות נוסעים עם חלונות פתוחים. אם תבקשו מהנהג להפעיל את המזגן הוא יגבה מכם עוד 2-3 דולר.

10. נהגי מונית חסכנים.
סיפורו של אלברטו הזכיר לי שנהגי מוניות רבים מתייסרים בחום אפריל-אוקטובר ונוהגים גם בשעות החמות עם חלונות פתוחים. כמה שניסיתי לשכנע את נהגי המוניות שהפעלת המזגן אינה משפיעה על צריכת הדלק ועדיף להפעילו נון סטופ, הם ממשיכים להתנהג בקמצנות.

יום אחד נכנסנו למונית בנתב"ג כמובן שחלונותיה היו פתוחים. השעה אמנם היתה שעת בקר מוקדמת אך אשתי בקשה מהנהג להפעיל את המיזוג. הנהג טען שהמנוע שלו קר והוא יפעיל את המזגן בתחנת ביקורת המוניות ביציאה מהשדה (כיום הפונקציה הזו נעלמה). הגענו לנקודת הביקורת והנהג לא הפעיל את המזגן. אשתי פנתה אליו שוב והוא החל למרוח אותנו שהמזגן מקולקל. בקשתי ממנו להסתובב ולשוב לשדה כי איני מעונין לנסוע עמו. פתאום נדלק המזגן והמשכנו בדרכנו. כמובן שלא הענקתי לו טיפ ויתר על כן התלוננתי עליו בפני ארגון נהגי המוניות. להפתעתי התיחסותם לתלונה היתה מהירה ונחרצת. שללו לנהג את זכות הכניסה להסיע נוסעים מנתב"ג למשך שנה ובנוסף שילם קנס.

*סיפורו של נהג מונית בתוכנית זהבי עצבני רדיו 103FM

מאזין: "זהבי, בגלל השיר שלך היא שינתה את הצוואה שלה"

המאזין, נהג מונית, מספר על חוויה שהייתה לו עם נוסעת - האזינו

נימוסים זה ענין של גיאוגרפיה

  נימוסים והליכות מסביב לעולם כפי שראיתי וחוויתי. מרבית הגברים נוהגים לשתות בירה והרבה. אחרי שתיית ליטר בירה, מערכת העיכול שלנו מייצרת קומפרסיה ובד"כ השתיין משחרר שורת גיהוקים (גרעפסים). ניחא לשמוע מסביבכם גיהוקים בפאב אפלולי, זהו חלק מהסצינה של הבליינים. אך אישית נתקלתי בתופעה של גיהוקים במקומות העבודה באנגליה ובדרא"פ, עבדתי גם בארה"ב בניו יורק אך מעניין באמריקה לא מגהקים במשרדים. כבר ביום העבודה הראשון שלי במשרד ביוהנסבורג, שמעתי מסביבי גיהוקים בתדרים שונים. מימיני ומשמאלי העובדים שחררו לחצים, בה, בההה, בההההההההההההה אני מסתובב ימינה ושמאלה מביט בכוון המשוער ממנו הגיעו הגרעפסים והמגהקים הנחמדים, ממשיכים לעבוד כאילו כלום. העובדים לבושים טיפ טופ, כולם מעונבים, מסריחים מאפטר שייב שמנסה לחפות על ריח גופם שמפיץ מולקולות של כוהל עצים. נכנסתי להלם בשבוע הראשון, אח"כ כבר התרגלתי.
  כמובן שאפח'ד מהעובדים לא הזמין אותי בסיום יום העבודה להצטרף אליהם לפאב. בערב שוחחתי עם ידידי מוטי שהגיע לעבוד בדרא"פ במשרדי דה בירס שנה לפני והוא סיפר לי כי אצלו במשרד העובדים גם מגהקים וגם "תוקעים" נודים. העובדים באנגליה ובדרא"פ נהגו אז לשתות מדי ערב מינ' שישית פחיות. ובהזדמנויות חגיגיות הם היו עורכים תחרויות שתייה שבמהלכן הם היו מגירים לתוכם תריסר פחיות והצ'מפיונים שלוש שישיות ואפילו שני תריסרים.
   נזכרתי בגשש הבידואי שהסעתיו לכפרו בגליל והוא הזמין אותי (באישית לוחצת) להשתתף בחאפלה. הוא הזהיר אותי שאני חייב לכבד את הנוכחים בתום הארוחה בגיהוק, במהלך הארוחה לא היתה סודה, קולה ולא כל שכן בירה. אבל עשיתי להם את הכבוד אולי בגלל קופסאות הלוף והתירס המתוק שהסתובבו אצלי במערכת. אצל הבידואים בגליל אכלו אז באצבעות הידים אך את הצלחות האישיות הם העמיסו עם מצקות ומלקחיים מעץ.

השמעת קולות יניקה בזמן גמיעת מרקים ונודלס נחשבת לגסות במערב בעוד שבמזרח ההתנהגות הטבעית נחשבת כמחמאה לטבח או לבעלת הבית.


בארצות המזרח בהן אוכלים עם אצבעות הידיים, השמרו מלאכול עם יד שמאל שנחשבת לטמאה.
בסין יש להותיר מעט מהמנה ע"מ לכבד את המארחים.

האמריקענרים בפונדקי הדרכים אינם נוהגים בנימוסי שולחן, אני נהנה לראות אותם אוכלים עם מזלג בידם הימנית בעוד שבאצבעות ידם השמאלית הם דוחפים את האפונה/פירה/בשר ומלקקים את האצבעות.

   לסיום הבאתי כאן פאנץ'ליין משולחן הנימוסים הבריטי, "נו אלבואוז און דה טאבל"

It’s only around 60 years since                         

* Pasta had not been heard of*                                      
 * Curry was an unknown entity*                                      
                     * Olive oil was kept in the medicine cabinet*                                      

                      *However, there was one thing that we

                             never ever had on our table - ELBOWS                      

 על הוולגריות בסדרות ה TV ובקולנוע 

  האמריקענרים מצוידים מקטנותם בארגז כלים של "נימוסים לבנים" אחד מהם הוא החיוך הרחב והליקוק "האב א נייס דיי". 
אך אבי תמיד הציג לי את הפאן השני שלהם הנחת רגליהם על השולחן, במיוחד אם על אותו שולחן מגישים מדי פ'ם דברי מאכלות ומשקאות. בקולנוע האמריקאי תראו את הביריונים (נשים מעולם לא הניחו את רגליהם על השולחן) מניחים באדנות את הרגליים וזהו בעצם מסר לצופים שמחקים את גיבוריהם. 

לאחרונה שמתי לב לסצינה וולגרית (בעיקר בסדרות הטלוויזיה) הקשורה בשולחנות, בעיקר אם מדובר בשולחנות אוכל. הזכר מושיב את הפרגית על השולחן ומתקתק אותה ושוב המסר הזה מועבר לצופים, תנסו גם אתם את האפילוג של הקמא סוטרא בביתכם.  

איך יוסי בנאי שר "מילה גסה - היא פרנסה" כך גם בסרטים האמריקאים (בסרטים האירופאים, כמעט ולא) בכל משפט שני מושחלת אמירה וולגרית (פאק יו, מאדר פאקר, שיט וכיו"ב) השחקנים אמנם חנוטים בחליפות ועניבות אך מנבלים את הפה כמו ערסים שסיימו את עונתם הראשונה בכלא. אולי בכדי למלא עוד חמש דקות בתסריט, אך הצופים מחקים אותם וכך השפה הברוטלית חודרת לכל פינה. אותי זה מעצבן.

זכרונות נהג מונית

  כל בקר בין השעות תשע וחצי לעשר אני אוכל ארוחת בקר עם חבריי שלומי, קובי ויורם מהתחנה. שלומי הוא זה שגרר אותי ושכנע אותי לעזוב את הבנק ולהפוך לנהג מונית עצמאי. יורם הגיע לתחנה לאחר מות אביו שהיה נהג המונית הכי זקן בתל אביב. גם לו הייתי מקליט את הסיפורים של יורם ושלומי ספק אם הייתם מאמינים לי אך מה לעשות באמת שזה מה שקורה במציאות. ארבעתנו נהגי מוניות ישרים לא מרמים תיירים למעט את הסינים וההודים. מרמים את רשויות המס בקטנה, כי אחרת באמת לא משתלם לשרוף את הסולר ולהסיע את הישראלים. אנו עובדים קשה בשביל לפרנס את המשפחה ולהשקיע את כספנו שיפרנסנו בזקנתנו.
  שלומי הינו רודף שמלות ובד"כ מרבית סיפורי מעלליו הינם אודות התיירות ששוכרות אותו ואת מוניתו או אודות הקליינטיות הקבועות שלו שאינן מוכנות לנסוע עם אף נהג אחר. יורם הינו הברוקר הכי טוב בקרב נהגי המוניות ונהג המונית הטוב ביותר בין הברוקרים. יורם מחלק לנו טיפים לקנייה ומכירת מניות. את המידע הוא שומע מנוסעיו שמשחררים לו מידע פנים. יורם חולק אותו איתנו ועם יתר נהגי התחנה, באמת שאין לי תלונות, בשבע מתוך עשר, הטיפים שלו מוצלחים. ממניית טבע, כל נהגי התחנה עשו שלוש דירות. בינואר יורם אמר לנו "תמכרו את טבע ואל תגעו בה יותר, טבע הלכה פארש". מכרנו.

  

היום אספר לכם סיפור אמיתי כפי שסיפר לנו שלומי, חגורת הצניעות. 

  מרי נשואה בעושר לשלום, טייקון ידוע שמככב תדיר בעמודי הכלכלה וטורי הרכילויות. שלום מרבה להתרוצץ במטוסו הפרטי ולרקום עיסקאות במיליארדים בעיקר בארצות חבר העמים ובמרכז אמריקה. שלום תמיד מזכיר למרי שלא תצמיח לו קרניים בעת העדרו במידה ותבגוד בו סעיף ג' בחוזה הממון יופעל. אך בנוסף הבעל הקנאי כלא את גופה בחגורת צניעות.

מה? פתחתי על שלומי זוג עיניים, אנו לא נמצאים בימי הביניים, מי כולא כיום את אשתו במתקן פרימיטיבי שכזה. מסתבר שהאלפיון העליון נועל הכל מאחורי מנעול וכספת. וחגורות הצניעות של המאה ה21 הן נוחות לשימוש ומשמשות כאביזרים מציתי תאווה ביחסי הסאדו. מרי הזמינה בקר אחד את שלומי ומיד לאחר שטרקה את דלת המונית אמרה לו "אתר לי מנעולן מקצוען וסע אליו". שלומי שאל "מה קרה? יכולת להזמין מנעולן הביתה". מרי הסבירה לו שהיא אינה זקוקה למנעולן שיחליף את מנעולי הדירה וכן לא פורץ כספות שיפרוץ את הכספת בביתה. כאן מרי ספרה לו שבעצם היא חייבת לפתוח את חגורת הצניעות שנעולה עליה ועל "תקופת היובש" שבה היא שרויה. בעלה טס אתמול לשבוע ללאס ווגאס לחגוג עם מנהלת חברת השיווק הקליפורנית וזו הזדמנות נפלאה בשבילה להעניק לעצמה שבוע של סקס טהור. הגענו לבית העסק של המנעולן ושאלנו אם יוכל לפרוץ את הכספת מסוג סופרטאנקר 12 מבלי להשאיר סימנים. המנעולן הג'ינג'י חייך ואמר שאת הכספת הזו אין אפשרות לפתוח מבלי להשאיר סימנים. מרי שאלה אותו האם יוכל להתאים מפתח שיפתח וינעל את חגורת הצניעות שמרי לובשת מבלי להשאיר סימנים. המנעולן התרברב שהוא המומחה מספר אחד בארץ לחגורות צניעות ואין חגורה שלא יצליח לפתוח תוך 60 שניות ולשכפל מפתח תוך ארבע דקות. התעריף שלי 500 ש"ח כולל מע"מ כולל זוג מפתחות. מרי והג'ינג'י עלו במדרגות לגלריה שמעל לחנות ואני המתנתי. 60 השניות חלפו, רבע שעה עברה, חצי שעה עברה ומרי עדיין בחדר. מה אכפת לי חשבתי, המונה מתקתק ע"ח מרי. לאחר כשעה המנעולן ומרי יצאו מהחדר. על פניה של מרי מרוח חיוך שאי אפשר לטעות בו. "קח אותי לספא בדניאל" פקדה מרי. "נו, הג'ינג'י הצליח לפתוח?" שאלתי. מרי הראתה לי מפתח חלק שיעניק לה שבוע של הנאות. "אז למה הוא התרברב שיפתח את החגורה תוך 60 שניות?" שאלתי. מרי חייכה "הג'ינג'י פתח תוך 30 שניות אז הענקתי לו גם טיפ, בחיי שמגיע לו עבור השירות שהעניק לי". וואהו מין סיפור שכזה פעם ראשונה ששמענו על חגורות צניעות. יורם שיתף אותנו גם בכך שבעלה של מרי הוא לקוח קבוע שלו ומממנו קבלנו את הטיפ להכנס למניית הנפט "אתם יודעים למה אני מתכוון", שסידרה לו שתי דירות בפלורנטין. יאללה בואו נצא למלא את הקופה בקצת כסף.