אל סגנונו המיוחד של העיתונאי אריק לארסון התוודעתי תוך קריאת ספרו השטן בעיר הלבנה. כמובן שספרו הבא בגן חיות הטרף שעוסק בכנופיית המרצחים הנאצים שהשתלטה על גרמניה, עורר את התעניינותי וקראתי אותו ברצף, הספר קליל ומעניק לקורא את התחושה שאף הוא נוטל חלק בהיסטוריה .
זהו סיפור אמיתי, שמסופר בצורה מרתקת ע"י המחבר על סמך יומניהם של הנפשות הפועלות בברלין של השנים 1933-1934. אדולף היטלר נבחר זה עתה לקנצלר גרמניה, הנאצים טרם השתלטו על השלטון, המדינה והצבא, ושגריר אמריקני חדש מתייצב לתפקידו בברלין. זהו מעבר מרתק במנהרת הזמן לתקופה מסקרנת, כשהכל עוד פתוח והכל אפשרי. הסיפור הנאצי עוד לא התרחש. זו דרך נפלאה ללמוד היסטוריה: לא בדיעבד, בחכמה שלאחר מעשה, אלא דרך עיני המשתתפים בדרמה, וברמה האישית והיומיומית. תיאורים חיים ומרתקים. ספר שהוא חוויה מקור
השגריר האמריקאי בברלין, וילי דוד William Edward Dodd מונה ע"י נשיא ארה"ב רוזוולט בשנת 1933 הוא ובתו מרתה ניהלו יומנים מפורטים וכן ניהלו חליפת מכתבים לידידיהם ולמזכירות המדינה. לאורך כל הספר מתאר השגריר דוד את הארועים הברוטלים שהתרחשו בגרמניה עת היטלר וחבורתו התבססו בשלטון. מרתה בתו היתה אשת חברה שנפגשה ואף ניהלה מערכות יחסים במקביל עם חלק מצמרת השלטון. היה רק כפסע שהיא תהפוך לפילגשו של היטלר, אך כנראה היטלר המופנם העדיף את אווה בראון.
השגריר דוד קיבל מטלה אחת לדאוג להחזר החוב בסך 1.2 ביליון דולר לנושים האמריקאים. לשם כך התבקש שלא "לעשות גלים" דהיינו להוציא את סיפורי האלימות כנגד היהודים, אויבי המשטר ואפילו אזרחים אמריקאים. כבר בשנת 1933 מנהיגי יהדות ארה"ב תבעו מרוזוולט ללחוץ על היטלר לשנות את מדיניותו כלפי היהודים, אך כמובן שאת רוזוולט ואת תומכיו ענין יותר הכסף, מה גם שרבים מהטייקונים האמריקאים היו אוהדי גרמניה. יתכן ולו יהדות ארה"ב היתה משלמת את חובה של גרמניה לנושים האמריקאים, ההיסטוריה היתה שונה. לאחר ליל הסכינים הארוכות, שלאורכו חוסלו כמה מאות בכירי אס.אה. וכמו כן גם כמה עשרות חפים מפשע, השגריר דוד הפסיק לחפות על המעשים הנפשעים שקרו בגרמניה ושלח תזכירים למזכיר המדינה שבהם חזה את הארועים כפי שהתרחשו במדויק. חבל רק שמנהיגי המערב המשיכו להשלות את עצמם שיוכלו להשיב את חיות הטרף לכלוביהם.
את הספר טבח החתולים הגדול נטלתי באקראי מהמדף, פשוט מפאת השם המסקרן. לאחר קריאת התקציר בשער האחורי ודפדוף בין דפי הספר החלטתי לקוראו. וכעת אני ממליץ גם לכם להנות מההיסטוריה הצרפתית של המאה ה - 18 אשר עוסקת באיש הקטן ולא במלכים והחשמנים עליהם למדנו בביה"ס.
תקציר: ב 1730, כאשר ערכו השוליות בבית הדפוס הפריסאי ברח´ סַן סֶוֶורֶן משפט מבוים לחתולי הרחוב המקומיים, עם שומרים, כומר מוודֶה ותליין, שבסיומו העניק להם הכומר את החסד האחרון, משיחה בשמן הקודש – ואז תלו את כל החתולים שעלה בידם ללכוד (ובפרט את "האֲפוֹרָה", חביבתה של בעלת הבית) – מדוע נפלטו מפיהם פרצי צחוק פרוע? ולמה נחשב הדבר בעיניהם לאירוע כה משעשע, עד ששִחזרו אותו בפנטומימה גרוטסקית עשרים פעם ויותר?
בנוסח הכפרי בן המאה השמונה עשרה של "כיפה אדומה" – אחד מסיפורי אמא אווזה האותנטיים, שקדמו לאלה שבאגדות האחים גרים – מדוע טורף הזאב את הילדה בסוף הסיפור?
על מה חשב האלמוני בן העיר מונפלייה כאשר הקפיד לרשום את כל ההתרחשויות שאירעו בעירו, תוך ציון מפורש של מעמדם של המשתתפים באירועים השונים – מצעד ססגוני של בעלי השררה, למן העליונים שבהם ועד לאחרוני בעלי התארים?
אלה הן כמה מן השאלות הפרובוקטיביות שעליהן משיב חוקר התרבות וההיסטוריון הדגול רוברט דרנטון בספרו זה, טבח החתולים הגדול ואפיזודות אחרות בתולדות התרבות הצרפתית – תמונה קליידוסקופית של התרבות האירופית בתקופת הנאורות שקדמה למהפכה הצרפתית.
ספר זה בוחן את אורחות החשיבה בצרפת של המאה השמונה עשרה. הוא מנסה להראות לא רק מה חשבו בני האדם באותה עת אלא גם כיצד חשבו – כיצד פירשו את העולם, העניקו לו משמעות ויצקו בו רגש. הוא מתחקה בזה אחר זה אחר עולמותיהם הפנימיים של הכפריים, הפועלים העירוניים ובני המעמד הבורגני. הוא בודק את השקפת עולמם של נציגי השלטון בכל הקשור להיררכיה של האצולה והקהילייה הספרותית בצרפת באותה עת. בהמשך נסב דיונו על הפילוסופים והרומנטיקונים הנודעים, ובראשם ז´אן ז´אק רוסו, על המו"לים ואנשי תעשיית הדפוס – הוא אינו פוסח על שום היבט בחיי הרוח של תקופה זו. באמצעות הדיונים שבששת פרקיו אנו מתוודעים לפער האדיר בתנאי המחיה של המעמדות השונים ולקשר בין פער זה לבין ההתמרדויות הנסתרות והגלויות במשטר הישן בצרפת שקדמו למהפכת 1789.
ניתוחיו של דרנטון בפרק הפותח את ספרו זה – "כפריים מספרים סיפורים: המשמעות של סיפורי ´אמא אווזה´" – הפכו אותו זה כבר לדיון קלאסי בסוגיה המורכבת של חקר ההיסטוריה ובמיון המעשיות והאגדות לפי דפוסים מקובלים.
 |
| ז'אן בטיסט פורונו, "גברת עם חתול", 1747 |
אהבתי את הביקורת על הספר שכתב משה סלוחובסקי מקור
ציטוט: ומה עם החתולים הטבוחים? קל לראות ברצח החתולים ביטוי סמלי של מלחמת מעמדות. חשוב לשים לב גם לפרטים הקטנים: מאבק סמלי על מזון, מעון ומשלח יד. רצח חתולים היה גם טקס מקובל בתקופת הקרנבל והיפוך הסדר החברתי, וביום הארוך ביותר בשנה מקובל היה לשרוף חתולים חיים. חתולים גם סימלו נשים ומיניות של נשים והיו מקושרים למכשפות. טבח החתולים היה ביטוי לפנטזיות של מהפכה חברתית, לאלימות נגד ה"בורגנות" ולאונס והוצאה להורג סימבולית של בעלת הבית. אין פלא שהשוליה זכר את האירוע גם שנים רבות לאחר מכן ואין ספק שהשוליות חגגו אותו בשמחה.
נ.ב. השגריר דוד מציין ביומנו את העובדה שהעם הגרמני הינו אוהב חיות ובטיוליו בפארק טירגארטן בימי א' הוא נהנה לראות כיצד הגרמנים מתייחסים יפה לסוסיהם וכלביהם. לעומת זאת בצרפת עד למהפכה הצרפתית עמ'ך ראה בחתולים את בנות השטן והמכשפות הרעות ורבים היו מתעללים באלימות בחתולים.
לקריאת הרשומה הקודמת בין פריז לשיקגו
