נימוסים והליכות מסביב לעולם כפי שראיתי וחוויתי. מרבית הגברים נוהגים לשתות בירה והרבה. אחרי שתיית ליטר בירה, מערכת העיכול שלנו מייצרת
קומפרסיה ובד"כ השתיין משחרר שורת גיהוקים (גרעפסים). ניחא לשמוע מסביבכם
גיהוקים בפאב אפלולי, זהו חלק מהסצינה של הבליינים. אך אישית נתקלתי בתופעה
של גיהוקים במקומות העבודה באנגליה ובדרא"פ, עבדתי גם בארה"ב בניו יורק אך
מעניין באמריקה לא מגהקים במשרדים. כבר ביום העבודה הראשון שלי במשרד
ביוהנסבורג, שמעתי מסביבי גיהוקים בתדרים שונים. מימיני ומשמאלי העובדים
שחררו לחצים, בה, בההה, בההההההההההההה אני מסתובב ימינה ושמאלה מביט בכוון המשוער ממנו הגיעו הגרעפסים והמגהקים הנחמדים, ממשיכים לעבוד כאילו כלום. העובדים
לבושים טיפ טופ, כולם מעונבים, מסריחים מאפטר שייב שמנסה לחפות על ריח
גופם שמפיץ מולקולות של כוהל עצים. נכנסתי להלם בשבוע הראשון, אח"כ כבר
התרגלתי.
כמובן שאפח'ד מהעובדים לא הזמין אותי בסיום יום העבודה להצטרף אליהם לפאב. בערב שוחחתי עם ידידי מוטי שהגיע לעבוד בדרא"פ במשרדי דה בירס שנה לפני והוא סיפר לי כי אצלו במשרד העובדים גם מגהקים וגם "תוקעים" נודים. העובדים באנגליה ובדרא"פ נהגו אז לשתות מדי ערב מינ' שישית פחיות. ובהזדמנויות חגיגיות הם היו עורכים תחרויות שתייה שבמהלכן הם היו מגירים לתוכם תריסר פחיות והצ'מפיונים שלוש שישיות ואפילו שני תריסרים.
נזכרתי בגשש הבידואי שהסעתיו לכפרו בגליל והוא הזמין אותי (באישית לוחצת) להשתתף בחאפלה. הוא הזהיר אותי שאני חייב לכבד את הנוכחים בתום הארוחה בגיהוק, במהלך הארוחה לא היתה סודה, קולה ולא כל שכן בירה. אבל עשיתי להם את הכבוד אולי בגלל קופסאות הלוף והתירס המתוק שהסתובבו אצלי במערכת. אצל הבידואים בגליל אכלו אז באצבעות הידים אך את הצלחות האישיות הם העמיסו עם מצקות ומלקחיים מעץ.
השמעת קולות יניקה בזמן גמיעת מרקים ונודלס נחשבת לגסות במערב בעוד שבמזרח ההתנהגות הטבעית נחשבת כמחמאה לטבח או לבעלת הבית.
בארצות המזרח בהן אוכלים עם אצבעות הידיים, השמרו מלאכול עם יד שמאל שנחשבת לטמאה.
בסין יש להותיר מעט מהמנה ע"מ לכבד את המארחים.
האמריקענרים בפונדקי הדרכים אינם נוהגים בנימוסי שולחן, אני נהנה לראות אותם אוכלים עם מזלג בידם הימנית בעוד שבאצבעות ידם השמאלית הם דוחפים את האפונה/פירה/בשר ומלקקים את האצבעות.
לסיום הבאתי כאן פאנץ'ליין משולחן הנימוסים הבריטי, "נו אלבואוז און דה טאבל"
כמובן שאפח'ד מהעובדים לא הזמין אותי בסיום יום העבודה להצטרף אליהם לפאב. בערב שוחחתי עם ידידי מוטי שהגיע לעבוד בדרא"פ במשרדי דה בירס שנה לפני והוא סיפר לי כי אצלו במשרד העובדים גם מגהקים וגם "תוקעים" נודים. העובדים באנגליה ובדרא"פ נהגו אז לשתות מדי ערב מינ' שישית פחיות. ובהזדמנויות חגיגיות הם היו עורכים תחרויות שתייה שבמהלכן הם היו מגירים לתוכם תריסר פחיות והצ'מפיונים שלוש שישיות ואפילו שני תריסרים.
נזכרתי בגשש הבידואי שהסעתיו לכפרו בגליל והוא הזמין אותי (באישית לוחצת) להשתתף בחאפלה. הוא הזהיר אותי שאני חייב לכבד את הנוכחים בתום הארוחה בגיהוק, במהלך הארוחה לא היתה סודה, קולה ולא כל שכן בירה. אבל עשיתי להם את הכבוד אולי בגלל קופסאות הלוף והתירס המתוק שהסתובבו אצלי במערכת. אצל הבידואים בגליל אכלו אז באצבעות הידים אך את הצלחות האישיות הם העמיסו עם מצקות ומלקחיים מעץ.
השמעת קולות יניקה בזמן גמיעת מרקים ונודלס נחשבת לגסות במערב בעוד שבמזרח ההתנהגות הטבעית נחשבת כמחמאה לטבח או לבעלת הבית.
בארצות המזרח בהן אוכלים עם אצבעות הידיים, השמרו מלאכול עם יד שמאל שנחשבת לטמאה.
בסין יש להותיר מעט מהמנה ע"מ לכבד את המארחים.
האמריקענרים בפונדקי הדרכים אינם נוהגים בנימוסי שולחן, אני נהנה לראות אותם אוכלים עם מזלג בידם הימנית בעוד שבאצבעות ידם השמאלית הם דוחפים את האפונה/פירה/בשר ומלקקים את האצבעות.
לסיום הבאתי כאן פאנץ'ליין משולחן הנימוסים הבריטי, "נו אלבואוז און דה טאבל"
It’s only around 60 years since
* Pasta had not been heard of*
* Curry was an unknown entity*
* Olive oil was kept in the medicine cabinet*
* Curry was an unknown entity*
* Olive oil was kept in the medicine cabinet*
*However, there was one thing that we
never ever had on our table - ELBOWS
על הוולגריות בסדרות ה TV ובקולנוע
האמריקענרים מצוידים מקטנותם בארגז כלים של "נימוסים לבנים" אחד מהם הוא החיוך הרחב והליקוק "האב א נייס דיי".
אך אבי תמיד הציג לי את הפאן השני שלהם הנחת רגליהם על השולחן, במיוחד אם על אותו שולחן מגישים מדי פ'ם דברי מאכלות ומשקאות. בקולנוע האמריקאי תראו את הביריונים (נשים מעולם לא הניחו את רגליהם על השולחן) מניחים באדנות את הרגליים וזהו בעצם מסר לצופים שמחקים את גיבוריהם.
אך אבי תמיד הציג לי את הפאן השני שלהם הנחת רגליהם על השולחן, במיוחד אם על אותו שולחן מגישים מדי פ'ם דברי מאכלות ומשקאות. בקולנוע האמריקאי תראו את הביריונים (נשים מעולם לא הניחו את רגליהם על השולחן) מניחים באדנות את הרגליים וזהו בעצם מסר לצופים שמחקים את גיבוריהם.
לאחרונה שמתי לב לסצינה וולגרית (בעיקר בסדרות הטלוויזיה) הקשורה בשולחנות, בעיקר אם מדובר בשולחנות
אוכל. הזכר מושיב את הפרגית על השולחן ומתקתק אותה ושוב המסר הזה מועבר
לצופים, תנסו גם אתם את האפילוג של הקמא סוטרא בביתכם.
איך
יוסי בנאי שר "מילה גסה - היא פרנסה" כך גם בסרטים האמריקאים (בסרטים
האירופאים, כמעט ולא) בכל משפט שני מושחלת אמירה וולגרית (פאק יו, מאדר
פאקר, שיט וכיו"ב) השחקנים אמנם חנוטים בחליפות ועניבות אך מנבלים את הפה
כמו ערסים שסיימו את עונתם הראשונה בכלא. אולי בכדי למלא עוד חמש דקות
בתסריט, אך הצופים מחקים אותם וכך השפה הברוטלית חודרת לכל פינה. אותי זה
מעצבן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה