לילה בתחנת אושווינצ'ים

  יומיים לאחר הפיגוע בתאומים נחתנו בורשה. במהלך סיורנו במתחם העיר היהודית, ליד מצבת הזיכרון לבונקר הפיקוד במילא 18 פגשנו שתי תיירות ישראליות קשישות. התישבנו על ספסל בצל עץ ליד תלולית הבונקר והלנה סיפרה שהיא ילידת ורשה. היא הצביעה על אחד הבתים שממול, בית משנות החמישים שנבנה על הריסות הגטו ואמרה שם נולדתי וגרתי יחד עם הורי.

אתר ההנצחה על תל החורבות שנותר מהבונקר במילא 18 מקור

   פנינה אישה נאה ואצילית נולדה בישראל, ובגיל שלוש נסעה עם הוריה באניה מחיפה לגדנסק לביקור קיץ. הוריה נסעו להציג את הנכדה לסבים והסבתות וכך היא נלכדה בפולין הכבושה. לאחר שנכשלו נסיונותיהם להמלט מפולין הם שבו לורשה ובאחת האקציות הראשונות הם הועלו ונשלחו לאי שם. סבתה של פנינה היתה שחקנית בתיאטרון הלאומי של ורשה ובזכות קשריה עם כמה מהסלבריטים הפקידה את הפעוטה במנזר שבו הוסתרו עוד ילדים יהודים ממשפחות עשירות שתרמו לאם המנזר. הלנה סיימה כיתה א' בבי"ס פולני לפני המלחמה נראתה ארית וידעה להתפלל כמו ילדה קתולית נשלחה לכפר ליד ורשה ושם הוסתרה אצל משפחת איכרים נאמנה. בעקבות הלחצים שהפעילו הגרמנים על הכפריים, הם הכניסו את הילדה לאותו מנזר שבו הוסתרה פנינה. שתי הילדות של אז הועלו ארצה ע"י שליחי הסוכנות שחילצו את הילדים היהודים מהמנזרים ומבתי היתומים.

   מורשה נסענו ברכבת אקספרס לקרקוב שם סיירנו באתרים היהודים ולאחר יומיים בקרנו במחנה ההשמדה אושוויץ. להזכירכם היה זה כשבוע לאחר 11/9/2001 הן ליד האוניברסיטאות בורשה והן בקרקוב התגודדו סטודנטים ומבוגרים הדליקו נרות, שרו שירי סוכנות פולניים והזילו דמעות לזכרם של האמריקענרים שנרצחו בפיגוע מגדלי התאומים. ולי היתה תחושה שאולי אנו בספטמבר 1939 עת פלשו הגרמנים לפולין.
  בביקורנו במחנה אושוויץ הייתי המום מכמות הקבוצות המאורגנות מרביתם תלמידי תיכון מכל רחבי אירופה ואפילו פגשנו קבוצות של תלמידים נוצריים מארה"ב וקנדה. הבכי החרישי של התלמידות מסביבנו גרם אף לי לנגב מדי פעם את עיני. עברנו בין הבארקים(צריפים), נדהמנו מהרוע האנושי שנשמר מאחורי קירות הזכוכית. כמדומני בצריף הראשון או השני היתה תצוגה של אלפי פרוטזות שנאספו מההולכים למות. סיימנו את הסיור ויצאנו אל המונית שהמתינה לנו בחוץ. הנהג הסיע אותנו שניים שלושה ק"מ והגענו למחנה בירקנאו שמדכא בריקנותו.

הסרטון שיחסוך מכם, את השוטטות המיותרת באתר אושוויץ 2 - בירקנאו. 
מחנה ריכוז אושוויץ בירקנאו, אושוויץ 2 במבט מהאוויר

שבנו לקרקוב ונהג המונית הציע לנו לבקר במכרות המלח בווילצ'קה הנמצאים כ 15 ק"מ ליד קרקוב. הביקור במקום מהווה שסתום פורק ללחצים שחשנו בחזה לאחר סיורינו במחנות המוות.
 
  למחרת בערב עלינו על רכבת הלילה (אקספרס) קרקוב - פראג. משך הנסיעה המתוכנן כשבע שעות, היינו אמורים להגיע לפראג כמדומני ב 07:00 הרכבת יצאה מהתחנה, החלה לפתח מהירות ואנו התחלנו לנמנם. לאחר כמחצית השעה הרכבת החלה לבלום ואני מעיף מבט וקורא את השלטים לצד המסילה אושווינצ'ים Oświęcim לבסוף הרכבת עצרה לחלוטין אנו עומדים באמצע הנו - וואר אנו בתחנת אושוויץ Oświęcim. כעת התחיל האקשן, מכל עבר נשמעו צרחות, רקיעות רגלים וטריקת דלתות הקרונות שנפתחו ונסגרו, הלוך וחזור.
עמנו בקרון היתה קבוצת רוכבי אופניים פולנים, צ'כים ואמריקענרים בדרכם למרוץ כלשהו בהרי צ'כיה. הפולנים הסבירו לנו שעם נפילת מסך הברזל, פסקו החיפושים ובדיקות משטרה ברכבות ובאוטובוסים. בפולין אין טרור ולא טרוריסטים. אך הם הזכירו לנו שרק לפני עשרה ימים התרחש הארוע בניו יורק וכנראה זו הסיבה. "פספורטים בבקשה" צרחו השוטרים הפולנים המלווים בז'נדרמים ומוליכי כלבים. איני יודע האם הם חיפשו סמים, או שמא חיפשו טרוריסטים. בכל אופן כולנו הזענו, בכמות כזו של שוטרים מעולם לא נתקלתי. במיוחד רחמתי על רוכבי האופניים. הורידו את כולם מהרכבת עם אופניהם וציודם וערכו בהם ובכבודה חיפוש מדוקדק. השעון מתקתק, כבר שעתיים אנו עומדים וממתינים למה? אף אחד אינו יודע מה עומד לקרות. השוטרים אינם מחלקים מידע אפילו לא לפולנים. לשירותים אסור ללכת, לישון אי אפשר בגלל הצרחות ומצעד בלתי פוסק של שוטרים שחלפו מדי פעם בסיורם לאורך הרכבת.  ושוב פעם דלתות נטרקות טרח, טרח תך ושוב מגיעה קבוצת שוטרים שבודקת את דרכונינו ואת תכולת המזוודות. סופסופ נשמעו צפירות והרכבת החלה לנוע. נסענו אולי כמאה מטר ושוב עצרנו הפעם בלב ים של מסילות. קולות הדלתות הנפתחות ונסגרות בטריקה טראח תך הפעילו אצלי את הדמיון, הרגשתי באותם רגעים כאילו שבתי במנהרת הזמן לשנת  1942 ואנו הגענו בטראנספורט באחת הרכבות למחנות המוות. אחד הפולנים ספר לי בגאווה שאושוויץ היא תחנת הרכבת הגדולה באירופה מבחינת מספר המסילות הנכנסות והיוצאות. כ60 מסילות מובילות את רכבות אירופה שעוברות בצומת אושוויץ.
  אזור התחנה היה מואר באמצעות זרקורים רבי עוצמה שהפכו את חשכת הלילה לצהרי יום. במסילות הסמוכות לנו עמדו עוד כמה רכבות שנעצרו ונבדקו ע"י המשטרה. ושוב עולים שוטרים פולנים שנראו לי כמו אנשי אס.אס בזכות כובעי המצחיה ומגפי העור שנעלו. כמובן ששתקתי כמו דגיג ולא העזתי להתחכם ול"הזביר" להם כי נבדקנו ביסודיות כבר פעמיים. ושוב נשמעו הצפירות והרכבת החלה לנסוע אך מיד עצרה ושוב חזר על עצמו הסיוט. בעיקר של רוכבי האופניים שהפעם רוקנו להם גם את האויר מהצמיגים. לקראת הנץ השחר הניחו לנו השוטרים ויצאנו לדרך עם שוטר שהוצמד לכל קרון. מעבר הגבול בין פולין לצ'כיה היה קלי קלות אולי בזכות נוכחותו של השוטר הפולני.
   הגענו לפראג עיר שבה בקרנו כבר בעבר, בצהריים. גם ברחבי פראג היו עשרות אתרי זיכרון לכבודם של קורבנות הפיגוע במגדלי התאומים. הפעם תוכנית הטיול כללה בנוסף לסיבוב בעיר העתיקה גם ביקור במחנה הריכוז טרזין טֶרֶזְיֶינְשְטָט ובכנסיית הגולגלות בעיירה קוטנה הורה הנמצאת במרחק שעה נסיעה ברכבת מפראג, מומלץ.

תודה לקורבנות השואה

   עמדתי היום דקת דומיה בעת השמע הצפירה וחשבתי שיתכן ולו הגרמנים והמשת"פים האירופאים לא היו מחסלים את 5.8 מיליון הילדים, הנשים והגברים היהודים, לא היתה קמה מדינת ישראל. בשבוע הבא נעמוד שוב בהשמע הצפירה לזכרם של לוחמי צה"ל שנהרגו במשמרתם, כרבע מלוחמי צה"ל נהרגו במלחמת העצמאות ושלושת הרבעים האחרים נהרגו במלחמות מיותרות שמנהיגינו הוליכו אותנו אליהם.
טראומת השואה היא שמלכדת את העם, שחושש מפני גלות ציון נומר שלוש. מזלנו שהחדרנו לדי.אן.איי של הנוער שאין בכוונתנו ללכת שוב כצאן לטבח.
 

גילוי נאות - הנני דור ראשון להורים ניצולי שואה.

באבי יאר

  בביקורי במוסקבה לפני ארבע שנים בקרנו גם בבית הקברות בו קבורים חלק מגדולי האומה הרוסים (סובייטים). ליד קברו של ניקיטה חרושצ'וב, לימים ר"מ ברה"מ (הקוריוז הידוע הקשור בשמו, הוא חלץ את מגפו והלם איתו בשולחן בעצרת האו"ם) סיפר לנו המדריך שהיה יהודי רוסי ודיבר עברית מצוינת.  את הפרשייה העלומה מתקופת מלחמת העולם השנייה שבה כיכב ניקיטה חרוצ'וב כמפקד הצבאי של אוקראינה. בעת הפלישה הגרמנית ביוני 1941 לרוסיה, הורה סטלין על מדיניות "אדמה חרוכה" וחרושצ'וב קיבל הנחייה להשמיד ולשרוף כל מתקן צבאי ואזרחי שיביא תועלת לגרמנים. ליד קייב היה מפעל רוסי לתחמושת ופצצות. המפעל פוצץ וכתוצאה מכך נהרגו כמה קצינים גרמנים בכירים שהיו באזור. היטלר השתולל והורה לגנרלים שלו להשמיד כעונש את העיר קייב. המטוסים הפציצו התותחים רעמו וכוחות האס.אס קיבלו הנחייה מהיטלר להתחיל להשמיד את יהדות אוקראינה. עד אז המלחמה בברה"מ היתה בלי פגיעה ביהודים כיוון שמפקדי הצבא הזהירו את היטלר, להמתין עם הפיתרון הסופי עד לאחר ההשתלטות על רוסיה. זהו מבחינתי הקשר למושג באבי יאר והמשורר יבטושנקו שהעז לחשוף את הפרשיה הנעלמה.
 באבי יאר 1

 

סרט רוסי שמשחזר את טבח באבי יאר

הבאתי כאן תקציר שכדאי לכם לקרוא, אחרת דלגו ועברו לתרגום השיר של יבטושנקו באבי יאר
השנה היתה 1941 כשהגרמנים כבשו את אוקראינה, וב-19 בספטמבר באותה שנה נכנסו לקייב הבירה, כשהם ממקמים את המרכז שלהם ברחוב קרשצטיק שבמרכז העיר. לפני כן עוד הספיקו למעלה מ-100 אלף מיהודי העיר להימלט מהעיר ולסגת מזרחה. השירות החשאי הסובייטי השאיר בקייב כוח התנגדות כדי לחבל בצבא הגרמני, וחמישה ימים לאחר כניסת הגרמנים התפוצצה פצצה בסמוך למחנה הגרמני, וגרמה למנוסת החיילים. האזור נסגר, אנשים עוכבו לחקירה, אך תוך זמן קצר התפוצצו עוד פצצות רבות ליד ריכוזים של הצבא הגרמני, והצליחו לפגוע בחיילים גרמניים ובאזרחים אוקראינים.
בכירי הצבא הגרמני על חילותיו השונים שהוצבו באוקראינה התכנסו לישיבה, שבה הוחלט לחסל את כל יהודי קייב, כגמול וכהרתעה. ההוצאה לפועל הוטלה על זונדרקומנדו a4, בשיתוף עם אנשי גדודים אחרים מהצבא ומהמשטרה, וכן יחידות עזר של המשטרה האוקראינית. ב-28 בספטמבר פורסמו ברחבי קייב מודעות המורות לכל היהודים המתגוררים בקייב ובסביבתה להתייצב בשמונה בבוקר שלמחרת בפינת הרחובות שבין שני בתי הקברות, הנוצרי והיהודי, סמוך לעמק באבי יאר בצפון מערב קייב. על המתייצבים להביא עמם כסף, מסמכים, חפצי ערך ובגדים חמים. יהודי שלא יבצע הוראה זו ויימצא במקום אחר – יירה. כל אזרח שייכנס לדירות שפינו היהודים ויגנוב את הרכוש – יירה אף הוא.
  מהמודעה השתמע שהכוונה היא לגרש את היהודים. זו היתה כנראה סיבה טובה לא להסתכן במוות מירי בידי החיילים הגרמנים. ואכן, למחרת, התייצבו עשרות אלפי יהודים באזור בית הקברות, על פתח ערוץ הוואדי של באבי יאר. האזור כולו גודר. כשהגיעו לחצות את השער, צוו היהודים להשאיר מאחוריהם את חפציהם, בטענה שאלו יועמסו על קרונות מטען. עדיין לא היה רמז למה שעומד בפניהם, עד שהגרמנים החלו להעביר קבוצות בנות עשרה אנשים, כולל נשים, ילדים ותינוקות, לאזור הוואדי, דרך מסדרון של שתי שורות חיילים, שהכו אותם באכזריות באלות, עד שהגיעו לאזור מוסתר על שפת הגיא. הם נצטוו להתפשט מבגדיהם ולהתקדם למדרגה בקיר הגיא, שם נורו מנשק אוטומטי. כשמטח היריות הראשון נשמע והגופות נפלו אל תוך ערוץ הוואדי, כבר היה ברור לממתינים במקום האיסוף מה עומד להיות גורלם, אלא שאז כבר לא היתה להם שום אפשרות לסגת. במתכונת זו הובלו למחרת עוד אלפי יהודים, עד שכל יהודי קייב הומתו. לפי דו"ח 101 של הגרמנים, נרצחו במקום תוך יומיים 33,771 יהודים, שעליהם לא היה רישום.

    איש הרוח אנטולי קוזניצוב כתב רומן הסטורי תיעודי בשם 'באבי יאר', ובו פרק הכולל את עדותה של דינה פרוניצ'בה, שהיתה היחידה ששרדה את אותו חיזיון נורא. פרוניצ'בה, יהודייה שנישאה לאוקריני, שחזותה החיצונית לא העידה על מוצאה, יכלה להשאר בביתה בלי חשש, אבל הלכה ללוות את הוריה הזקנים. כשהחלה להתברר התמונה, דחקה בה אמה לנצל את חזותה הלא יהודית כדי להינצל. היא פנתה לשוטר הגרמני וטענה שהובאה לשם בטעות, כי איננה יהודית. הגרמני הורה לך לשבת על אבן בצד, משם נאלצה להשקיף על המחזה: "ראיתי איך הורגים את ההורים שלי, איך הורגים ילדים קטנים" כולם צעקו, סיפרה לקוזניצוב. הכלבים שהגרמנים הביאו נבחו. אחר-כך הגיע קצין גרמני, שהורה להרוג את כולם, ללא הבדל מוצא. היא הובלה עם כל היתר אל קצה המצוק. מי שלא הוריד בגדיו במהירות, הגרמנים קרעו את בגדיו מעליו. היא שמעה את היריות שורקות מעל ראשה, האנשים הירויים נפלו זה על זה, והיא נפלה על גופותיהם, ומשום מה לא נפגעה. על ערמת הגופות שכבה בלי לנוע, גם כשהגרמנים כיסו אותן בעפר. רק בערב, זמן רב לאחר שהסתלקו, העזה להתנער מהעפר שכיסה אותה ולברוח משם לבית אשת אחיה הגויה. מובן שתחת השלטון הסטליניסטי העוין לא היה סיכוי שעדות כזאת תראה אור ברבים. כל נרצחי באבי יאר נקברו בקבר אחים בוואדי.
העדויות שנעלמו
    שנתיים אחרי הרצח ההמוני בבאבי יאר, נצטווה פאבל בלובל לפקד, בתיאום עם ד"ר מרס תומאס, ממפקדי האס-סה באוקרינה, על העלמת כל עקבות הרצח בבאבי יאר. בלובל הקים שתי יחידות מיוחדות לצורך משימה זו, שבה היו סך הכול כ-38 חיילים ושוטרים גרמניים. את העבודה הטילו על 327 אסירים ממחנה הריכוז סירטצק, שמאה מתוכם היו יהודים.
הללו הובלו לבאבי יאר, ושוכנו בחפירה שנחפרה בקיר הוואדי. פתח הוואדי ננעל בשער, שמולו הוצג מקלע. דחפור חשף את הקברים, כשהאסירים, שנכבלו ברגליהם בשלשלאות ברזל וזכו ליחס אכזרי ביותר, אולצו לגרור את הגוויות למוקד שבער על פסי מסילת רכבת שסודרו לכדי במה ענקית. העצמות נכתשו על מצבות שהובאו מבית הקברות היהודי, והאפר נופה כדי לסנן מתוכו זהב וכסף. לקראת סוף המשימה המצמררת הזאת, כשהיה ברור לאסירים שבמסגרת טשטוש עקבות הרצח יחסלו גם אותם, העזו 25 מהאמיצים והחזקים שבהם לברוח בחסות הערפל. 15 הצליחו להימלט. עשרה נתפסו ונורו.
מעשה ההעלמה הזה של הטבח, בניגוד לפשע המסודר והרשום במחנות הריכוז והעבודה, הצליח מאוד. במיוחד כשצורף למדיניות המשטר הסובייטי, שעשתה הכול כדי לטשטש את העובדה שהרצח כוון נגד יהודים, ולא כפי שהסובייטים ביקשו להציג את הפעילות הנאצית – בעיקר נגד אזרחים סובייטים. וכך, אחרי המלחמה לא נזכר באבי יאר כמקום טבח, ושנים רבות גם לא הוקמה במקום אנדרטה לזכר הנרצחים, כמו שנעשה במקומות אחרים.
 באבי יאר - יבגני יבטושנקו 
עברית: זאב גייזל  מקור

עַל בַּאבִּי יָאר אֵין מַצֵּבוֹת,

אֵין כְּלוּם

מִדְרוֹן תָּלוּל – אַנְדַּרְטָה מֵעַל פֶּצַע

אֲנִי יָרֵא.

אֲנִי מַרְגִּישׁ קָדוּם

כְּמוֹ הַיְּהוּדִים עַצְמָם, כְּמוֹ עַם הַנֶּצַח

אֲנִי לוֹחֵשׁ:

עִבְרִי אָנוֹכִי.

לְאֹרֶךְ הַיְאוֹר אֲנִי פּוֹסֵעַ,

שְׁנִייָה אַחַת – וְעַל הַצְּלָב גוֹוֵעַ

הַמַּסְמֵרִים עֲדַיִן בְּתוֹכִי

נִדְמֶה לִי גַּם שֶׁדְּרַיְיפוּס -

זֶה אֲנִי.

הַנֶּאֱשָׁם

בְּבֵית מִשְׁפָּט שְׂטָנִי

מֻצָּג לְרַאֲוָה

בֵּין סוֹרָגִים

אוֹתִי רוֹדְפִים,

עַָלַי יוֹרְקִים,

לִי לוֹעֲגִים.

גְּבִירוֹת צָרְפָתִיוֹת

צוֹוְחוֹת כְּמוֹ חֲזִירִים

וּמִטְרִיוֹת תּוֹקְעוֹת לִי בַּפָּנִים

בְּבְּיָאלִיסְטוֹק -

אֲנִי הוּא יֶלֶד רַךְ.

הַדָּם זוֹרֵם, כְּאִלּוּ תְּעָלָה.

צוֹהֶלֶת כָּל נִבְחֶרֶת הַפֻּנְדָּק,

מְחֻמָּמִים בַּוּוֹדְקָה הַזּוֹלָה.

מֻכֶּה, נִזְרָק, אֲנִי – חֲסַר עוֹנִים

וּמִתְחַנֵּן לַשָּׁוְא "תַּפְסִיקוּ, דַּי!"

"תַּצִּיל אֶת רוּסִיָה,

הֲרֹג יְהוּדוֹנִים!"

וְהֵם…

אוֹנְסִים אֶת אִמָּא מוּל עֵינַי

 

אָחַי הָרוּסִים!

יָדוּעַ לִי:

כָּבוֹד לְכָל אוּמָה יֵשׁ בְלִּבֵּנוּ

אַךְ אֵיךְ קָרָה, שֶׁהַמְּנֻוָּלִים

לְכָל מַעֲשֵׂיהֶם נִצְּלוּ אֶת שְׁמֵנוּ?

אֶת טוּב הַלֵּב אַרְצִי סִמְּלָה תָּמִיד.

אַךְ בְּלִי הִסּוּס,

בְּלִי שׁוּם קְרִיצָה אוֹ קֶמֶט

בְּשֵׁם יָפֶה "בְּרִית עֲמָמִית רוּסִית"

כָּךְ אֶת עַצְמָם כִּנּוּ הָאַנְטִישֶׁמִים!

עַל בַּאבִּי יָאר הַדֶּשֶׁא מְרַשְׁרֵשׁ

וְהָעֵצִים עוֹמְדִים

כְּמוֹ בְּמִשְׁמֶרֶת

הַכָּל מָלֵא

בָּרַעַם הַחִרֵשׁ

אֲנִי מַרְגִּישׁ

אֵיךְ שֵׂיבָתִי נוֹשֶׁרֶת

וְגַם אֲנִי

כְּמוֹ הַצְּוָחָה הַחֲרִישִׁית

מֵעַל הָרְבָבוֹת אֵי שָׁם בַּקֶּבֶר

אֲנִי -

כָּל יֶלֶד שֶׁנּוֹרָה כָּאן, בְּתַחְתִּית

וְכָל קָשִׁישׁ,

וְכָל אִשָּׁה וָגֶבֶר.

 

שׁוּם מְאוֹרָע

אֶת כָּל זֶה לֹא יַשְׁכִּיחַ!

וְעוֹד יֻשְׁמַע

"אִינְטֶרְנָצִיוֹנָל" שָׁלֵם

בָּרֶגַע הַנִּפְלָא שֶׁעוֹד יַגִּיעַ -

אַחְרוֹן הָאַנְטִישֵׁמִים יֵעָלֵם!

אֵין גֵּנִים יְהוּדִים בְּתוֹךְ דָמִי,

אֲבָל שָׂנוּא אֲנִי בָּרֹעַ הָאַרְסִי

לָאַנְטִישֵׁמִים,

כְּמוֹ כָּל יְהוּדִי

וּמִשּׁוּם כָּךְ -

אֲנִי הוּא הָרוּסִי!

 

לאחר סגירת הרשומה קבלתי דוא"ל מידידי בזו הלשון:

כותב אני מכתבי זה בצער רב !!! עוד שני עשורים ולא ימצאו בינינו אנשי עדות מהשואה!!!

הקייץ קרב ובא, אך יום הזיכרון לשואה קרב יותר מהר ויותר מקדם. תארו לכם שליד באבי יאר , יהיה אתר נופש- זול, הכל כלול !!! נוף משגע , ומשחקים לילדים !!!! האם יימצא ישראלי שיעיז לבלות שם נופש !!! 

ישנו כזה אתר בלטביה "קולדיגה שמו" רבים בינינו עדיין אומרים "יימח שמו"!!

והמרגיז הוא שמדי פעם שולחים לי מכרים תמימים תמונות נוף עם התפעלות !!!

זכרו והפנימו , לפני צאתכם לנופש באירופה, בררו מה קרה לאחיכם המתים, במקום אליו אתם נוסעים, בזמן מלחמת העולם השניה!!

אברהם פ. (נצר למשפחה שאבדה כולה בשואת פולין)

אכן גם אני מעולם לא שמעתי על הטבח ביהודי ריגה ביער רומבולה  כ 31 אלף מיהודי גטו ריגה נרצחו ונקברו בקבר אחים. אז תודה לקורא שהסב את תשומת ליבי.

ביקור שורשים בוילנה

  ידידי הפרסומאים בקרו ביקור שורשים בליטא ובוילנה שם הם פתחו את הרשומה שלי  פונאר ושלחו לי את חווית הביקור בגיא ההריגה ובצרוף הרשמים שספגו מגיא ההריגה. הסכם ריבנטרוב מולוטוב חילק את המדינות הבלטיות בין גרמניה הנאצית לבריה"מ הקומוניסטית. על אף שהקומוניזם היה שנוא נפשו של היטלר, הא חתם על ברית בה גזרו את פולין חלק לרוסיה והרוב לגרמניה. בשנים הראשונות למלחמה נהנו יהודי ליטא ולטביה מהריבונות הסובייטית שהגנה עליהם מפני הנאצים. אך הכל השתנה עם הכרזת המלחמה של גרמניה על רוסיה. בסוף יוני החלה האופנסיבה הגרמנית לתקוף את בריה"מ במבצע ברברוסה ובמקביל החלו לפלוש לארצות החסות הסובייטיות ליטא לטביה ואסטוניה. עם כניסת הנאצים לליטא ביוני 1941 התושבים הליטאיים ברחבי המדינה, בפרץ של שנאה וחדווה אנטישמית,החלו בטבח ספונטני ביהודים,שכניהם.

  נסענו ברכבת מוילנה לאתר הזיכרון ביער פונאר כאשר הגענו לתחנת הרכבת בכפר ונהג הרכבת צפר, בדיוק עברה ממול עוד רכבת וצפרה, הרכבת עוצרת בתחנה בכפר פונאר. הצפירה שלה גרמה לנו לרגע לדמיין את עצמנו בתור נוסעי הרכבות ההן. הרי זה קרה כאן בדיוק לפני 70 שנה. דמיינו את הפחד שתקף את יהודי וילנה, דמיינו את עובדי הרכבת ואת אנשי האס.אס. מתרוצצים על הרציפים ומזרזים את היהודים לרדת מהקרונות. הנה הגיע עוד טרנספורט.
שלט זיכרון בכניסה ליער פונאר

אחד מבורות החיסול

  הגענו לאתר ההנצחה, בכניסה לאתר מוצבת אנדרטת זיכרון ובהמשך אנדרטאות נוספות. יער פונאר הוא שטח קטן, קשה לדמיין שבשטח קטן שכזה נמחקה כל יהדות וילנה.

   המדריך תאר את מה שארע כאן לפני 70 שנה. ביער פונאר חפרו הרוסים טרם הכיבוש בורות עגולים גדולים לצורך הטמנת מיכלי דלק. הנאצים ניצלו בורות אלה כקברים המוניים, קברי אחים. המדריך הליטאי תאר את מהלך הטבח ביהודי וילנה (ירושלים ד'ליטא). ביער פונאר בוצע רצח נטו. רוצחים עם נשק מול גבר,אשה,ילד,זקן. הליטאים היו אנטישמים עוד מינקותם, הנאצים פשוט הפכו אותם למשתפי פעולה מן הגרועים ביותר. חלקם אף התעלה על רוצחי האס.אס. קבוצות של עשרות ומאות מיהודי וילנה הובאו ליער,הוכנסו לבורות ונורו. בסך הכל נרצחו באתר 100,000 איש ואישה, מן הראוי לציין שחלקם היו גם לא יהודים.

המדריך גם סיפר לנו בגאווה על "הצדיק" המקומי. אחד המקומיים שנכח במקום. הוא כתב יומן בו סיפר ותאר את הזוועות שנעשו ביהודים. ומאחר שפחד שייתפסו אותו. טמן את היומנים בבקבוקים בחצר ביתו וקבר אותם באדמה. לאחר שנים תוך חפירות בחצר ביתו גילו את הבקבוקים והיומנים. שהם כעת מוצגים ביד ושם, בירושלים.

 ביער עצמו ראינו מקומיים שעושים שם ריצה והתעמלות, העולם כמנהגו נוהג. מזכיר לי את ביקורי במחנה הריכוז דכאו בפרברי מינכן. מחנה הריכוז נראה כאילו הינו איזו אחוזה של אחד ההונים הגרמנים ונמצא בקצה רחוב דכאורשטראסה, גם כאן המקומים ששאלתים להכוונה למקום נראו אדישים להיסטוריה האכזרית של המקום.

שלא כמו במחנות המוות אושוויץ וטרבלינקה אותם פוקדים גם תיירים זרים מכל רחבי העולם. המדריך המקומי התלונן על מבקרים מועטים שרובם ישראלים או יהודים מהתפוצות. במיוחד בימים אלה ערב יום השואה ,יוצאת משלחת כל שנה לוילנה ליער פונאר.

רק במקומות כאלו של גיא הריגה, מבינים היהודים והישראלים, עד כמה חשוב שיש לנו היהודים מדינה. יש לשמור ולהבטיח את עוצמתה של המדינה . הקרדיט לסיפור ולתמונות לצביה ולמני הפרסומאים.

לסיום הבאתי לכם את הפואמה בגיא ההריגה של ח.נ.ביאליק שנרשמה לזכר פרעות קישינייב אך עוצמתה מתאימה דווקא לגיא ההריגה של פונאר. הבאתי כאן רק את הבית הראשון עם הסיומת המדהימה.

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

בְּעִיר הַהֲרֵגָה

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת

וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים

אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.

וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים

וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים,

בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים,

מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,

וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל-פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים

אֲשֶׁר אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עוֹד וְלֹא-תְהִי לָהֶם תְּרוּפָה,

וְטָבְעוּ רַגְלֶיךָ בְּנוֹצוֹת וְהִתְנַגְּפוּ עַל תִּלֵּי-תִלִּים

שֶׁל-שִׁבְרֵי שְׁבָרִים וּרְסִיסֵי רְסִיסִים וּתְבוּסַת סְפָרִים וּגְוִילִים,

כִּלְיוֹן עֲמַל לֹא-אֱנוֹשׁ וּפְרִי מִשְׁנֶה עֲבוֹדַת פָּרֶךְ;

וְלֹא-תַעֲמֹד עַל-הַהֶרֶס וְעָבַרְתָּ מִשָּׁם הַדָּרֶךְ –

וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,

וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;

וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה

אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;

וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ

וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

סלמנדרה

  לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני מביא לידיעת הקוראים את ספריו של הסופר יחיאל דינור, שהשתמש בשם העט    "ק. צטניק" . שמו הספרותי הינו נגזרת של קאצט שבשפה הגרמנית משמעותו מחנה ריכוז. קאצט הוא גם שם לכיכר העיר בה רוכזו היהודים. בגטאות התקיימו מדי מספר שבועות קאצט'ס, ריכוז ומשלוח טרנספורט של יהודים מכיכר העיר בידי קלגסי האס.אס ופעילות זו שהיא ריכוז הצאן לטבח נקראה "קאצט".
   ק.צטניק, ניצול אושוויץ, הביא בספריו את תאורי המוות, את ריח הקרמטוריום ואת תמונות עגלות המתים. בין ספריו: "סלמנדרה", "בית הבובות", "פיפל", "השעון אשר מעל הראש" , "קראו לו פיפל" , "כוכב האפר" ו"חול מאפר". ק.צטניק הינו אחד מניצולי השואה הבודדים שהעלה את העדויות מ"שם" (הוא קרא ל"שם" פלנטה אחרת) רוב ניצולי השואה התביישו לספר לבני משפחתם את אשר קרה להם. דמיינו לעצמכם את הנערות והנשים היהודיות שנאנסו בידי הנאצים. אז האם אתם מצפים שהאמא תספר לילדיה שנאנסה בידי חיות האדם. או את האב שיספר לבני משפחתו על ההתעללויות שעבר במחנה הן מצד השומרים הגרמנים והאוקראינים והן מידי ה"קאפו" (משתפי פעולה יהודים) וכן אסירים אחרים. אתם יודעים כל סיפורי הזוועה על בתי הכלא, מתגמדים מול הזוועות שהתרחשו במחנות המוות וההשמדה. על כל אלו כתב ק.צטניק בספריו. את כל מה שלא שמעתם מההורים והסבים תקראו בספריו של ק.צטניק זה חשוב להנחלת המורשת של דורנו והדורות הבאים.
    את ספריו של ק.צטניק, קראתי לפני עשרות שנים ומשוכנע אני כי מזה שלושים שנה כבר אין קוראים לספריו. למרות המאמצים מצידו להחדיר את ספריו כספרי לימוד, מערכת החינוך הישראלית התעלמה מהם, חלק מהמבקרים האשימו אותו בזילות השואה ע"י תאורים פורנוגרפים (אך הם לא היו שם!!!, הוא כן). לעומת זאת ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו להצלחה בחו"ל. מכחישי השואה הישראלים החלו את פעילותם החל משנת 1943 כאשר ידוע היה גורל יהדות אירופה. המאצ'ו הישראלי לא הסכים להזדהות עם היהודים האומללים שהלכו כצאן לטבח. שרידי מחנות המוות שהגיעו לישראל נאלצו להתגונן על הליכתם כצאן לטבח והתרבות האירופאית שהביאו נמחקה עקב רצונם לכפר על "מחדלם". מול מכונת המלחמה הגרמנית כל צבאות אירופה נפלו, אך המנהיגות הישראלית מדור הפלמ"ח לעגו לניצולים. הכל השתנה עם תחילת משפט אייכמן שנלכד בידי סוכני המוסד בארגנטינה.
  השמעת משפט אייכמן (1961) ברדיו והכתבות היומיומיות בעיתונות, העבירו סופסוף למאצ'ואים הישראלים מה באמת קרה שם.  גדעון האוזנר התובע התעלה על עצמו והפך שלוחם של ששת המיליונים  שנרצחו. שתי עדויות עיקריות הצליחו להעביר את עוצמת הרוע ואימתו את מה שכולנו לא רצינו להאמין שקרה. זו של ק.צטניק ושל יואל ברנד שהעיד על "העיסקה עם השטן" בה השתתפו קסטנר מנהיג יהודי הונגריה ואדולף אייכמן. עדותו של יואל ברנד היתה מלווה, "ברעשים והפרעות" מצד שלטונות המדינה קרי ר"מ ישראל ד. בן גוריון כיוון שהאשים את מנהיגי היישוב בנטישת יהדות הונגריה. ממליץ לקרוא את הספר ה"כחש" של בן הכט על פרשת קסטנר.

   רק עם עלייתו לדוכן העדים במשפט אייכמן התברר שיחיאל דינור הוא הסופר שהסתתר מאחורי שם העט ק. צטניק, הוא סיפר על זוועות אושוויץ ועל הסיוטים שרודפים אותו מאז. הוא נאם בפאתוס רב ואז התמוטט ק.צטניק על דוכן העדים. התמוטטותו על דוכן העדים שודר ברחבי הארץ והעולם ותרם למשפט יותר מאשר כל יתר העדויות.
עדותו של ק.צטניק במשפט אייכמן

    אני ממליץ לכם לקרוא את שלושת הספרים (כרוניקה של משפחה ) "סלמנדרה", "בית הבובות" ו"פיפל" בהם תלמדו על החיים היומיומים של האסירים היהודים ואת המאבק לחיים כאשר כל האמצעים כשרים כדי לשרוד עוד יום. האימרה של ק.צטניק "ההבדל בין אדם שבע לרעב הם רק שש שעות" בספר "סלמנדרה" (על שם אשתו הראשונה של הסופר, גם אלגוריה על לטאת האש שקמה לתחייה מהמשרפות) הסופר מספר על חייו בתקופת המלחמה, עד שהתצטרף ליחידת ה"זונדרקומנדו" כלומר הוא משמש כסניטר המפנה את הגופות מתאי הגזים למשרפות במחנה אושוויץ, איש הזונדרקומנדו מודע לזה שהגרמנים ברצותם להסתיר את פשעם יוציאו את הצוות להורג ויחליפום וחוזר חלילה. ישנם שם גם התאורים של מאבקי האסירים לשרוד ולהעביר עוד יום, להסתרת המזון הבגדים והנעליים שעזרו לחזקים לשרוד. בספר "בית הבובות" מסופר על אחותו התאומה של הסופר דניאלה, נערה בת 14 שעקב יופיה נשלחה למחנה נשים שמהווה בית זונות לקצינים וחיילים גרמנים. בספר " פיפל" הוא משלים את הסיפור המשפחתי עם אחיו מוני שכמו עוד ילדים יהודים, היו קורבנות תאוות המין של שומרי המחנות.   
   אני רואה בקריאת ספרות השואה, חשיבות בהחדרת ערכי אהבת הארץ והמדינה. לדורנו השאנן שמזה שישים שנה אינו מבין, מהו רעב ותלאות מלחמה, כולנו הפכנו שאננים ובמיוחד מנהיגי העדר אשר במקום לראות למרחוק, מתעסקים בעשייה לביתם. וכולנו באיוולתנו מחקים אותם. כמו כן להבין שמכחישי השואה מנסים למחוק את הזוועה שביצעו הגרמנים, אך גם כל יתר עמי אירופה ואמריקה סיעו בידם.
הבאתי כאן קטע מתוך מאמר ביקורת על ספריו של ק.צטניק.
   הספר מאיר גם את פניה המכוערים של החברה היהודית, את משתפי הפעולה, את המנצלים בציניות את המצב למען בצע אישי, את המבקשים לדחות את הקץ במחיר השבעת רצונו של הצורר, במחיר הסגרת אחים, את עליית אנשי השוליים וירידתם של החכמים, של המשכילים, של העשירים, ושל המכובדים של אתמול. דומה, סדרי עולם מתמוטטים, דבר אינו בטוח, דבר
אינו יציב, אך גם בעת אבדן דרך ישנם עדיין בני אדם ששומרים על צלם האדם, מסכנים עצמם למען זולתם, רואים את הכלל כולו ונאמנים ליקיריהם. ק' צטניק שופך אור על הכשרונות המעולים שהיו בין הנספים ועל הקץ שהקיץ עליהם פתאום. מעת לעת מבקיעים כמו מעולם אחר זכרונות של חיים מן התקופה שלפני.

   ק' צטניק מוביל אותנו שלב אחרי שלב מהמהפך שחל בחיי היהודים. עודם שקועים בענייניהם, איש איש במעגלו החברתי ועל פי הרגליו, וכבר שולטים המחסור, האימה, ההשפלה. אין זה רק תיעוד מדויק של מלאכת ההונאה הנאצית והכניעה היהודית, האכזריות, מול חוסר הישע, השיטתיות שבתכנון שלבי ההשמדה והניסיון להישרד, זוהי תעודה ספרותית חשובה. על אף הכול, ישנה אמונה בכוחה של המלה הכתובה להעביר מקצת ממה שעבר על האנשים, מדרך הקיום, מהייאוש ומהתקווה. והמסר הזה מגיע אלינו הקוראים, ואנו מנסים לשאול את עצמנו: מה היו חושבים כל אותם אומללים אילו ידעו, שנשתתף עמם בסבלם כאן, תחת שמי השמש והתכלת העזה? כי נעלה את זכרם בעצם ההתייחדות עמם בשעת הקריאה?


לזכור ולעולם לא לשכוח היא צוואתם של ששת מיליון הנרצחים, לעולם לא עוד!

פונאר

  מכל השירים שנכתבו, לזכר העיירות והגטאות היהודים שנחרבו בשואה, השיר פונאר אינו מוכר. שיר זה שנכתב על הטבח בגטו וילנה שבליטא בשנת 1941 כן חלפו כבר 70 שנה. מלות השיר אקטואליות גם בימים שלאחר קום המדינה, שאזרחים חפים מפשע נרצחו בידי מחבלים ערביים. מבחינתי השיר פונאר הינו אחד מהשירים היפים אך הלא מוכרים, אני אוהב את הלחן המכובד, בילדותי לא למדו אותו בבתי הספר ועל כן מילותיו אינן שגורות עמי, אז אני ממליץ להכנס לאתר זמרשת שבו שימרו את השירים הישנים והטובים.  שירי השואה שנלמדו והושרו בטקסי ימי הזיכרון, היו בעיקר שירי הגבורה "שיר הפרטיזנים" או "אש בעיירה". השיר פונאר מתאר במילותיו המדויקות ובלחן השקט את גיא ההריגה של יהדות אירופה. הבאתי את השיר בשתי השפות עברית ויידיש וממליץ לכם להעבירו למשמרת לידי דור ההמשך.
פונאר - גרסה עברית

פונאר - גירסה ביידיש

פונאר
מילים: נוח וולקוביסקי, שמריהו (שמר'קה) קצ'רגינסקי
תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי
לחן: אלכסנדר תמיר (וולקוביסקי)

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קַרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.