בתחילת שנות השבעים עדיין הייתי חולה הגה בדרגה גבוהה. אבי הציע לי
תרופה שבד"כ הצליחה לרפא את כל חולי ההגה הישראלים. לנסוע לשלושה חודשים
לחו"ל ולנהוג באוטסטרדות של גרמניה ואיטליה (שם לא היתה מגבלת מהירות באותם
ימים). קל מאד היה לאסוף עוד שלושה חולי הגה כמוני ולנחות בפרנקפורט. דודו
של פיני שהיה תושב פרנקפורט, קנה עבורנו אופל סטיישן, צייד אותנו במפות
אירופה והמלצות על מסלולים בגרמניה ומעבר לסקנדינביה. אך אנו החלטנו שאנו
חייבים לנהוג גם במכוניות עם הגה ימני וכך נקבע המסלול גרמניה, צפון צרפת,
אנגליה וסקוטלנד.
אחד ממסלולי הטיול המומלצים היה לאורך נהר המוזל, מקובלנץ לטרייר. התקופה היתה חודש אוגוסט ונתקלנו בבעיית מציאת מקום לינה. אמנם היו ברשותנו שקי שינה אך העדפנו ללון בצימר.
על הצימרים שבדרך ישנו שלט תפוס או פנוי, לאחר שחלפנו על פני כמה עשרות צימרים שכולם היו תפוסים וכמעט התייאשנו, הגענו לצימר שהמתין ללקוחות.
פיני ואני נכנסנו פנימה ובחדר הכניסה ראינו תמונה של קצין (נאצי?) עם מדליות ומזכרות מוצמדות אליה. שאלתי את בעלת הצימר האם נוכל להתאכסן כאן, "יא, יש לה שני חדרים אחרונים". פיני רמז לי שלא נוח לו ללון כאן, בגלל התמונה. אמרנו לבעלת הצימר שאנו מחפשים צימר זול יותר ואם לא נמצא, נשוב אליה. הסתובבנו לחפש צימר פנוי בכפר, אך הכל היה מלא. שכנענו את פיני שעדיף נאצי מת על פני שינה בשקי שינה עם יתושים מזמזמים ובלי ארוחת בוקר מסודרת. אוקצור חזרנו לצימר, שלמנו ובקשנו את המלצתה על מסעדה באיזור. לאחר גילוח צחצוח יצאנו לקבלה לקבל הנחיות ומפתח לכניסה. בקבלה ישב בעלה ששתה בקבוק יין המוזל והזמין אותנו להצטרף ולשתות עמו. מהון להון, הסתבר שהגבר היה טייס קרב בלופטוואפה במלה"ע 2 והקצין בתמונה היה אחיו שנהרג בחזית סטלינגרד. אמרתי לפיני "נו לא כל תחפושת עם כובע מצחיה היא השטן". הטייס השיכור היה חביב אלינו, אולי בזכות יין המוזל או אולי בזכות מאה המרקים שיאפשרו לו להמשיך לשתות.
בניגוד לטייסים הישראלים הוא לא התפאר בסיפורי גבורה. אלא הסביר לנו שהוא גרמני גאה שהוא ומשפחתו תרמו למאמץ המלחמתי. בהמשך יצאנו עמו לפגוש את אביו הקשיש שהיה אף הוא טייס קרב במלה"ע הראשונה. בניגוד לבנו, הטייס הקשיש לא היה שיכור. הטייס הקשיש סיפר לנו שבאיזור מעולם לא גרו יהודים ואנו היהודים הראשונים שהוא פגש בימי חייו. נראה היה שהגרמנים הללו לא האמינו שאנו יהודים, כנראה חשבונו לערבים. בקשתי ממנו לספר על המכונות המעופפות שהטיס, אך הוא הסכים לספר רק שיצא למשימות צילומי אויר.
המפגש עמם הזכיר לי קטע שהיה לנו באוסטריה, שם בעלת צימר סרבה לאכסן אותנו למרות שהשלט הודיע "צימר פריי" בלית ברירה פנינו ללכת ואז היא קראה לנו, התנצלה ושאלה מנין אנו? "ישראל" ענינו. היא שוב התנצלה ואמרה שנראינו לה איטלקים ולאוסטרים, יש שנאה כלפי האיטלקים.
בהמשך הטיול הגדול הגענו ערב אחד מאוחר בלילה, לאיזו חווה בצפון אנגליה שם לנו לילה אחד. בבקר בעל הצימר ישב עמנו לאכול את ארוחת הבקר וסיפר לנו שהיה טייס קרב במלה"ע השנייה ואחיו שהיה קצין משטרה בפלסטינה שכנעו להתנדב לטובת היהודים במלחמת העצמאות. הטייס האנגלי התרפק על עברו בעיקר על תקופת מלחמת העצמאות. אחר כך עבר לירדן שם הדריך את הטייסים הירדנים.
אחד מקוראי שלח לי אתמול כתגובה לפוסט את הקישור לאוסף תמונות נדירות מתקופת מלה"ע 2 קישור ממליץ לצפות ולנגוע בהיסטוריה הקרובה רחוקה.
המטוס בתמונה הינו אחד ממטוסי הסילון הראשונים בעולם התעופה. המטוס פותח במפעלי היינקל. המטוסים הללו יכלו לחולל שינוי מהותי. אך היטלר שהיה שטוף שנאה כנגד בריטניה דרש תצורת מטוסי הפצצה, בניגוד לדעתו של גרינג שהיה מרשל האויריה והבין שמטוסי קרב סילונים ינפנפו את מטוסי בעלות הברית ויעניקו יתרון לגרמניה. מזלנו שהיטלר כפה את דעתו ורק בחודשים האחרונים למלחמה החל ייצור סדרתי של המסרשמיט 262 שהגיע מעט מדי ומאוחר מדי.
ב 1979 הגעתי לבנגקוק בדרכי לנפאל. בערב הראשון, ישבתי במסעדת המלון והזמנתי מרק דגים. המסעדה היתה אפלה אך מוארת בנרות. קערת המרק מגיעה עשירה בנתחים לא מזוהים, אני נוגס בטעות בפלפל אש במקום בחסילון. עיני זולגות דמעות, אני מתעטש. אין ביס לחם לקרר את הלהבות שבפי. אך אני חייב להמשיך לנגוס ולטעום מבשרו של הכריש. הגבר שישב בשולחן לידי לועג לי ושואל "פירסט טיים אין דה איסט?" לך תספר לו שהסחוג התימני והפלפל אש של ישראל הינם בחמש דרגות סכנה מתחת לפצצות הנפל"ם התאילנדיות. איני יודע מה גרם לאמריקענר לספר לי את קורותיו, אולי בגלל שהזדהיתי כישראלי. האמריקענר מספר לי שהוא טייס פאנטום לשעבר, שלחם בויאטנם בשנים 67-69 לפני שהויאטקונג עשו חיים קשים לאמריקאים. הנ"מ (נגד מטוסים) הויאטקונגי הפחיד את הטייסים, שרובם השליכו את מטען הפצצות על מטרות קלות שאינן מוגנות נ"מ או בים. כן כעת הוא מגיע מדי שנה לחופשה של חודש בבנגקוק ונהנה מהחיים.
אחד ממסלולי הטיול המומלצים היה לאורך נהר המוזל, מקובלנץ לטרייר. התקופה היתה חודש אוגוסט ונתקלנו בבעיית מציאת מקום לינה. אמנם היו ברשותנו שקי שינה אך העדפנו ללון בצימר.
על הצימרים שבדרך ישנו שלט תפוס או פנוי, לאחר שחלפנו על פני כמה עשרות צימרים שכולם היו תפוסים וכמעט התייאשנו, הגענו לצימר שהמתין ללקוחות.
פיני ואני נכנסנו פנימה ובחדר הכניסה ראינו תמונה של קצין (נאצי?) עם מדליות ומזכרות מוצמדות אליה. שאלתי את בעלת הצימר האם נוכל להתאכסן כאן, "יא, יש לה שני חדרים אחרונים". פיני רמז לי שלא נוח לו ללון כאן, בגלל התמונה. אמרנו לבעלת הצימר שאנו מחפשים צימר זול יותר ואם לא נמצא, נשוב אליה. הסתובבנו לחפש צימר פנוי בכפר, אך הכל היה מלא. שכנענו את פיני שעדיף נאצי מת על פני שינה בשקי שינה עם יתושים מזמזמים ובלי ארוחת בוקר מסודרת. אוקצור חזרנו לצימר, שלמנו ובקשנו את המלצתה על מסעדה באיזור. לאחר גילוח צחצוח יצאנו לקבלה לקבל הנחיות ומפתח לכניסה. בקבלה ישב בעלה ששתה בקבוק יין המוזל והזמין אותנו להצטרף ולשתות עמו. מהון להון, הסתבר שהגבר היה טייס קרב בלופטוואפה במלה"ע 2 והקצין בתמונה היה אחיו שנהרג בחזית סטלינגרד. אמרתי לפיני "נו לא כל תחפושת עם כובע מצחיה היא השטן". הטייס השיכור היה חביב אלינו, אולי בזכות יין המוזל או אולי בזכות מאה המרקים שיאפשרו לו להמשיך לשתות.
בניגוד לטייסים הישראלים הוא לא התפאר בסיפורי גבורה. אלא הסביר לנו שהוא גרמני גאה שהוא ומשפחתו תרמו למאמץ המלחמתי. בהמשך יצאנו עמו לפגוש את אביו הקשיש שהיה אף הוא טייס קרב במלה"ע הראשונה. בניגוד לבנו, הטייס הקשיש לא היה שיכור. הטייס הקשיש סיפר לנו שבאיזור מעולם לא גרו יהודים ואנו היהודים הראשונים שהוא פגש בימי חייו. נראה היה שהגרמנים הללו לא האמינו שאנו יהודים, כנראה חשבונו לערבים. בקשתי ממנו לספר על המכונות המעופפות שהטיס, אך הוא הסכים לספר רק שיצא למשימות צילומי אויר.
המפגש עמם הזכיר לי קטע שהיה לנו באוסטריה, שם בעלת צימר סרבה לאכסן אותנו למרות שהשלט הודיע "צימר פריי" בלית ברירה פנינו ללכת ואז היא קראה לנו, התנצלה ושאלה מנין אנו? "ישראל" ענינו. היא שוב התנצלה ואמרה שנראינו לה איטלקים ולאוסטרים, יש שנאה כלפי האיטלקים.
בהמשך הטיול הגדול הגענו ערב אחד מאוחר בלילה, לאיזו חווה בצפון אנגליה שם לנו לילה אחד. בבקר בעל הצימר ישב עמנו לאכול את ארוחת הבקר וסיפר לנו שהיה טייס קרב במלה"ע השנייה ואחיו שהיה קצין משטרה בפלסטינה שכנעו להתנדב לטובת היהודים במלחמת העצמאות. הטייס האנגלי התרפק על עברו בעיקר על תקופת מלחמת העצמאות. אחר כך עבר לירדן שם הדריך את הטייסים הירדנים.
אחד מקוראי שלח לי אתמול כתגובה לפוסט את הקישור לאוסף תמונות נדירות מתקופת מלה"ע 2 קישור ממליץ לצפות ולנגוע בהיסטוריה הקרובה רחוקה.
המטוס בתמונה הינו אחד ממטוסי הסילון הראשונים בעולם התעופה. המטוס פותח במפעלי היינקל. המטוסים הללו יכלו לחולל שינוי מהותי. אך היטלר שהיה שטוף שנאה כנגד בריטניה דרש תצורת מטוסי הפצצה, בניגוד לדעתו של גרינג שהיה מרשל האויריה והבין שמטוסי קרב סילונים ינפנפו את מטוסי בעלות הברית ויעניקו יתרון לגרמניה. מזלנו שהיטלר כפה את דעתו ורק בחודשים האחרונים למלחמה החל ייצור סדרתי של המסרשמיט 262 שהגיע מעט מדי ומאוחר מדי.
Heinkel He-162 "Volksjaeger", propelled by a turbo-jet unit mounted above the fuselage, in Hyde park, in London . (AP Photo)
ב 1979 הגעתי לבנגקוק בדרכי לנפאל. בערב הראשון, ישבתי במסעדת המלון והזמנתי מרק דגים. המסעדה היתה אפלה אך מוארת בנרות. קערת המרק מגיעה עשירה בנתחים לא מזוהים, אני נוגס בטעות בפלפל אש במקום בחסילון. עיני זולגות דמעות, אני מתעטש. אין ביס לחם לקרר את הלהבות שבפי. אך אני חייב להמשיך לנגוס ולטעום מבשרו של הכריש. הגבר שישב בשולחן לידי לועג לי ושואל "פירסט טיים אין דה איסט?" לך תספר לו שהסחוג התימני והפלפל אש של ישראל הינם בחמש דרגות סכנה מתחת לפצצות הנפל"ם התאילנדיות. איני יודע מה גרם לאמריקענר לספר לי את קורותיו, אולי בגלל שהזדהיתי כישראלי. האמריקענר מספר לי שהוא טייס פאנטום לשעבר, שלחם בויאטנם בשנים 67-69 לפני שהויאטקונג עשו חיים קשים לאמריקאים. הנ"מ (נגד מטוסים) הויאטקונגי הפחיד את הטייסים, שרובם השליכו את מטען הפצצות על מטרות קלות שאינן מוגנות נ"מ או בים. כן כעת הוא מגיע מדי שנה לחופשה של חודש בבנגקוק ונהנה מהחיים.
