הדילמה

אל יצירותיו של קורט וונגוט התוודעתי לאחר שצפיתי בסרט בית מטבחיים חמש. לפני כארבעים שנה קראתי את הספר בית מטבחיים חמש  ולאחר מכן את עריסת חתול. מאז חלפו שנים ומשום מה לא המשכתי לקרוא את ספריו האחרים למרות שהוא עוסק וכותב בז'אנר מסקרן ואהוב עלי.

בשבוע שעבר הגעתי לספרייה וכהרגלי סרקתי את המדפים. עיני קלטה את אחד מספריו של קורט וונגוט שנמנמו על המדף ושלפתי את הספר כנראה בגלל השם קופסת הטבק מבגומבו

הספר הינו אסופת חלק מסיפוריו הקצרים שהתפרסמו במגזינים. חלק מהסיפורים מבוסס על חוויות מתקופות שונות בחייו. היהלום שבספר נמצא בעמ' 290 בסיפור "להיות או לא להיות שלום" באנגלית 2BRO2B

הבאתי את הסיפור בעברית תוך השמטות ושינוי פסקאות שלטעמי מיותרות.
להיות או לא להיות שלום - קורט וונגוט.

   הכול היה נפלא ומושלם. ‏לא היו בתי כלא, לא מוסדות לחולי נפש, לא  ‏נכים, לא עוני ולא מלחמות. ‏כל המחלות נוצחו והוכחדו. וכך גם הזקנה. ‏המוות - למעט תאונות, היה הרפתקה למתנדבים. ‏אוכלוסיית ארצות-הברית התייצבה על ארבעים מיליון נשמות.

  בבוקר בהיר אחד בבית החולים מס' 5 בשיקגו, המתין  אדי לאשתו הכורעת ללדת. הוא היה היחיד  שהמתין. מעטים היו האנשים שנולדו כעת בכל יום, ‏אדי היה בן חמישים ושש, צעירון באוכלוסייה שגילה הממוצע  עמד על מאה עשרים ותשע.  ‏צילומי רנטגן גילו שאשתו עומדת ללדת שלישייה. אלה עמדו להיות ילדיו הראשונים. ‏אדי  ישב כפוף בכיסאו, ראשו בין ידיו. הוא היה כל-כך צנוף, חסר תנועה וחיוור - כמעט בלתי נראה.

 

  אולם ההמתנה היה בשיפוצים. הוא עמד להפוך לחדר הנצחה, לזכרו של אדם שהתנדב למות. ‏ישיש ציני, בן מאתיים בערך, ישב בראש הסולם והיה עסוק בעבודה על ציור קיר שהוא לא אהב. פעם, בימים שבהם אנשים הזדקנו גם למראה, אפשר היה להעריך שגילו עומד על שלושים וחמש פחות או יותר. עד כדי כך פגעו בו אותות הגיל בטרם התגלתה התרופה להזדקנות. ‏

  ציור הקיר שהוא עבד עליו היה של גן יפה להפליא. גברים ונשים בלבן, רופאים ואחיות, עיבדו את האדמה, עדרו, זרעו ושתלו, ריססו נגד מזיקים ופיזרו דשנים. גברים ונשים במדים סגולים עקרו עשבים שוטים וגזמו צמחים שנראו זקנים וחולניים, גרפו עלים ונשאר מריצות אל משרפות האשפה.

‏‏

סניטר עבר במסדרון ופיזם לעצמו שיר אהוב :

אם את לא תנשקי אותי
אין ברירה, ילדה

‏אלך לגברת בסגול
לנשיקת פרידה

‏אותי את לא אוהבת
לכן לבי נרעש

‏אני הולך ובמקומי
יבוא תינוק חדש. 

הסניטר הביט בציור הקיר ובצייר. "זה נראה כל-כך אמיתי" הוא אמר, "אני ממש יכול לדמיין שאני עומד באמצע הציור." ‏"ומדוע אתה סבור שאתה לא בתוכו?" אמר הצייר. הוא חייך בציניות. "אתה יודע, קוראים לזה 'גן החיים השמח'" "ציור יפה של דוקטור היטס" אמר הסניטר. ‏הוא התייחס לאחת מדמויות הגברים בלבן, שראשה היה דיוקנו של ד"ר היטס, המיילד הראשי של בית החולים. היטס היה גבר יפה תואר בצורה יוצאת דופן . "נשארו הרבה פרצופים למלא" אמר הסניטר. הוא התכוון לכך שרבים מהפנים של הדמויות בציור הקיר נותרו ריקים. כל הפנים הריקים היו אמורים להתמלא בדיוקניהם של הבכירים מצוות בית החולים, או מסניף שיקגו של משרד ההשמדה הפדרלי.

‏"להיות או לא להיות שלום", היה המענה הטלפוני של משרד ההשמדה הפדרלי .

‏הצייר זקר סנטרו. "כשאני אחליט שהגיע הזמן ללכת" הוא אמר,  "לא אעשה זאת באמצעות משרד ההשמדה הפדרלי". ‏"עשה זאת בעצמך, מה?‏" אמר הסניטר. "זה עסק מלוכלך, סבא. ‏למה שלא תתחשב קצת באנשים שיצטרכו לנקות אחריך?"  ‏הצייר הביע בצורה גסה משהו, את חוסר האכפתיות שלו ממצוקותיהם של השורדים אחריו. "קצת בלגן לא יזיק לעולם הזה, אם אתה שואל אותי" הוא אמר.  ‏הסניטר צחק והמשיך בדרכו. אדי האב בהמתנה, מלמל משהו מבלי להרים את ראשו. ואז הוא שב והשתתק.

‏  

   אישה גסה ואיימתנית פסעה אל תוך חדר ההמתנה על עקבים מחודדים. נעליה, גרביה, מעיל הגשם שלה, התיק שנשאה וכובעה היו כולם בצבע סגול. ‏הסיכה שעל ארנקה הסגול נשאה את חותם שירות הלקוחות של משרד ההשמדה הפדרלי - עיט יושב בראש שער מסתובב.

‏

‏"לפה הייתי אמורה להגיע?‏" היא שאלה את הצייר.

‏"הכול תלוי באיזה עניין את באה" הוא אמר. "את לא אמורה ללדת, נכון?"

‏"אמרו לי שאני אמורה לדגמן בשביל איזשהו ציור" היא אמרה.

‏"קוראים לי לאורה מק'פאד" היא המתינה.

‏"ואת מקפדת אנשים?"
"מה? " היא אמרה.

‏"תשכחי מזה" הוא אמר.

‏"זאת תמונה נורא יפה," היא אמרה. "נראה כמו גן עדן או משהו."

‏"או משהו" אמר הצייר. הוא הוציא מכיס חלוקו רשימת שמות.

"מק'פאד ... מק'פאד ... מק 'פאד," הוא אמר, בעת שסרק את הרשימה. "כן, הנה את. את זכאית להנצחה. יש פה איזה גוף נטול פנים שבא לך שאני אדביק אליו את הפרצוף שלך? ‏נשארו לך כמה אפשרויות פתוחות."

‏היא סקרה את ציור הקיר. "וואו," היא אמרה, "כולם נראים לי אותו דבר. אני בכלל לא מבינה באמנות."

‏"גוף זה גוף, הה?" הוא אמר. "אין בעיה. בתור אמן מדופלם, אני ממליץ על הגוף ההוא שם." הוא הצביע לעבר גוף נטול פנים של אישה שנשאה זרדים אל תנור המשרפה.

‏"טוב," אמרה לאורה מק'פאד, "אבל אלה מחלקת המשליכים, לא? כלומר, אני בשירות לקוחות. אני לא משליכה."

‏הצייר מחא כפיים בתענוג לעגני. "את אומרת שאת לא מבינה באמנות, ובאותה נשימה את מוכיחה לי שאת מבינה בזה יותר ממני!  ברור שנושאת אלומות לא מתאימה לדיילת! קוטפת, גוזמת - זה הכיוון". הוא הצביע על דמות בסגול שמנסרת ענף מת מעץ תפוחים.
"מה דעתך עליה? ‏" הוא אמר. "היא מוצאת חן בעיניך? ‏"

‏"וואו," היא אמרה, ואז הסמיקה והצטנעה. "זה ... זה מעמיד אותי ‏ממש ליד דוקטור היטס."

‏"וזה מטריד אותך?" הוא אמר.

‏"שככה יהיה לי טוב, לא!" היא אמרה. "זה ... זה כזה כבוד גדול."
"אה, את מעריצה אותו, מה?" הוא אמר.

‏"מי לא מעריץ אותו?" היא אמרה, וסגדה לדיוקנו של היטס. זה היה דיוקן של זאוס כל-יכול, שזוף, לבן-שיער, בן מאתיים וארבעים שנה. "מי לא מעריץ אותו?" היא שבה ואמרה. "הוא היה האחראי על הקמת תא הגזים הראשון בשיקגו." ‏"אני לא יכול לחשוב על תענוג גדול יותר מלשים אותך לצדו לנצח נצחים. מנסרת גדם - זה נראה לך מתאים?"

‏"זה בערך מה שאני עושה," היא אמרה. היא הצטנעה לגבי מה שעשתה. מה שהיא עשתה, היה לסייע לאנשים לחוש בנוח בעת שהיא הרגה אותם.

‏ובעוד לאורה מק'פאד ישבה ודגמנה, ניתר אל תוך חדר ההמתנה ד"ר היטס בכבודו ובעצמו. גובהו היה שני מטר ועשרה, וכל כולו קורן חשיבות, הישגיות ושמחת חיים.

‏"מיס מק'פאד!, מיס מק'פאד!" הוא אמר, והתבדח. "מה את עושה פה? אנשים לא יוצאים מכאן . מכאן הם נכנסים! "

‏"אנחנו עומדים להיות ביחד באותה תמונה," היא אמרה בביישנות.
"מצוין!" אמר ד"ר היטס. "ומה את אומרת, זו לא תמונה משהו-משהו?"

‏"אני ממש נרגשת להופיע בה יחד אתך ,דוקטור,יי היא אמרה.
"תרשי לי לומר לך, לכבוד לי להופיע בה לצדך. ללא נשים כמוך, העולם המופלא שאנו חיים בו לא יכול היה להתקיים."

‏הוא הצדיע לה וצעד לעבר הדלת, אל חדרי הלידה. "נחשי מה ‏נולד לנו זה עתה?" הוא אמר 

‏"אני לא מסוגלת" היא אמרה.
"שלישייה!" הוא אמר .

‏"שלישייה!" היא אמרה. היא התפעלה בקול מההשלכות החוקיות של שלישייה.

‏החוק קבע כי ילוד חדש לא יוכל לשרוד, אלא אם כן הוריו של הרך הנולד ימצאו מתנדב שיסכים למות. לפיכך, אם מבקשים להשאיר שלישייה בחיים, יש צורך בשלושה מתנדבים. ‏"ויש להורים שלושה מתנדבים?" אמרה לאורה מק'פאד.

‏"בפעם האחרונה ששמעתי" אמר ד"ר היטס, "היה להם אחד, והם ניסו לגרד עוד שניים."

‏"אני לא חושבת שהלך להם" היא אמרה. "אף אחד לא קבע אתנו שלושה תורים. היום יש לנו רק בודדים, אלא אם כן מישהו התקשר אחרי שעזבתי. מה השם?"

‏"וולינג" אמר האב הממתין, שהזדקף בכיסאו, כולו מבולבל, עיניו אדומות. "אדוארד ק. וולינג ג'וניור, זה שמו של האב המאושר."

‏הוא הרים את ידו הימנית, הביט בנקודה על הקיר, והשמיע גיחוך ‏צרוד ואומלל. "כאן" הוא אמר.

‏"הו, מר וולינג," אמר ד"ר היטס, "לא ראיתי אותך ."
"הרואה ואינו נראה," אמר וולינג.

‏"בדיוק צלצלו והודיעו לי שהשלישייה שלך נולדה" אמר ד"ר היטס. "כולם בריאים, וגם האמא, אני בדרכי לראות אותם."

"האח הידד!" אמר וולינג בקול חלול .

‏"אתה לא נשמע מאושר במיוחד" אמר ד"ר היטס.

‏"ואיך אפשר שלא להיות מאושר במצבי?" אמר וולינג. בידיו הוא החווה תנועה של פשטות נטולת דאגות. "כל מה שאני צריך לעשות, זה להחליט מי מהשלישייה יחיה, ואז לקחת את סבא שלי מצד אמי אל משרד ההשמדה הפדרלי  ולחזור הנה עם הקבלה."

‏ד"ר היטס נעשה חמור סבר, והשפיל מבט אל וולינג. "אתה לא מאמין בפיקוח על האוכלוסין, מר וולינג ?" הוא אמר .

‏"אני מת על הרעיון הזה" אמר וולינג.

‏"היית מעדיף לחזור לימים הטובים של פעם, כשהאוכלוסייה על כדור הארץ מנתה עשרים מיליארד, בדרך להפוך לארבעים מיליארד ואז שמונים מיליארד, ואז מאה שישים מיליארד ? אתה יודע מה זו ענבה, מר וולינג?" אמר ד"ר היטס.

‏"לא" אמר וולינג, בפרצוף חמוץ .

‏"ענבה, מר וולינג, היא גבשושית אחת, מקבץ גרעינים על פטל," אמר ד"ר היטס. "בלי פיקוח על האוכלוסין ,היו בני-האדם מצטופפים על הכוכב הזקן שלנו כמו ענבות על פטל ! תחשוב על זה!"

‏וולינג המשיך לנעוץ מבטו בנקודה שעל הקיר.

‏"בשנת אלפיים" אמר ד"ר היטס, "לפני שהמדענים נכנסו לתמונה וקבעו את החוק, לא היו אפילו מספיק מים לשתייה, וכל מה שנותר לאכול היה אצות ים. ועדיין בני-האדם התעקשו על זכותם להתרבות כמו שפנים. וגם על זכותם, במידת האפשר, לחיות לנצח."

‏"אני רוצה את הילדים שלי," אמר וולינג. "אני רוצה את שלושתם."
"מובן שזה מה שאתה רוצה", אמר ד"ר היטס, "זה אנושי בתכלית."
"ואני גם לא רוצה שסבא שלי ימות," אמר וולינג.

‏"אף אחד לא מאושר כשהוא צריך לקחת בן משפחה אהוב למשרד ההשמדה הפדרלי", אמר ד"ר היטס באהדה.

‏"הילד שלך. מר וולינג, זה שתחליט להשאיר בחיים," אמר ד"ר היטס, "הוא או היא יזכו לחיות על כוכב מאושר, מרווח, נקי ועשיר והכול הודות לפיקוח על האוכלוסין. לחיות בגן כמו. זה שבציור הקיר." הוא הניד בראשו. "לפני מאתיים שנה, כשהייתי בחור צעיר, העולם הזה היה גיהנום ואיש לא האמין שהוא יצליח לשרוד אפילו עוד עשרים שנה. כעת משתרעות לפנינו מאות בשנים של שפע ושלווה, עד קצה גבול הדימיון." ‏הוא חייך חיוך קורן .

‏חיוכו גווע כשהוא ראה שוולינג שלף אקדח. ‏וולינג ירה בד"ר היטס למוות. "הנה מקום לאחד. לאחד גדול, ענק !" הוא אמר.

‏ואז הוא ירה בלאורה מק'פאד. "זה בסך הכול מוות", הוא אמר לה ‏בעת שנפלה. "הנה! מקום לשניים!" ‏ואז הוא ירה בעצמו, ופינה מקום לכל שלושת ילדיו.

‏איש לא הגיע בריצה. איש, כך נראה, לא שמע את היריות.

‏הצייר ישב במעלה הסולם שלו, והשקיף למטה על ההתרחשות המעציבה. הוא שקע במחשבות על חידת החיים העגומה - על חיים שתובעים להיוולד, ומרגע הלידה, תובעים להיות פוריים ... לפרות ולרבות ולחיות עד כמה שניתן, ולעשות את זה על כוכב קטן שאמור
להתקיים לנצח.

‏    כל התשובות שעלו במוחו של הצייר היו מדכאות. מדכאות יותר, ללא ספק, הוא חשב על מלחמות. הוא חשב על מגפות. הוא חשב על רעב. ‏הוא ידע שלעולם לא יצייר שוב. הוא הניח למכחול שלו לצנוח אל המטלית שמתחתיו. ואז הוא החליט שהיה לו די והותר מגן החיים השמח, והוא ירד לאטו מהסולם.

הוא לקח את אקדחו של וולינג. ובאמת התכוון לירות בעצמו. אבל לא היה לו אומץ .

‏ואז הוא ראה טלפון ציבורי בפינת החדר. הוא ניגש אליו. וחייג את המספר המוכר כל-כך. לשירות "להיות או לא להיות שלום".

‏"משרד ההשמדה הפדרלי." נשמע קולה החם של דיילת.

‏"מתי הכי מוקדם שאני יכול לקבוע פגישה?" הוא שאל. ודיבר בזהירות.

‏"אנחנו יכולים מן הסתם למצוא לך זמן היום אחר הצהריים. אדוני."

‏היא אמרה. "ייתכן אפילו שיותר מוקדם. אם יהיה לנו ביטול."

‏"בסדר." אמר הצייר. "תקבעי לי. בבקשה." והוא מסר לה את שמו ‏ואיית אותו.

‏"תודה לך. אדוני." אמרה הדיילת "עירך מודה לך, מולדתך מודה לך. והכוכב שלך מודה לך. אך את התודה העמוקה מכל אומרים דורות העתיד."

בין פריז לברלין

אל סגנונו המיוחד של העיתונאי אריק לארסון התוודעתי תוך קריאת ספרו השטן בעיר הלבנה. כמובן שספרו הבא בגן חיות הטרף שעוסק בכנופיית המרצחים הנאצים שהשתלטה על גרמניה, עורר את התעניינותי וקראתי אותו ברצף, הספר קליל ומעניק לקורא את התחושה שאף הוא נוטל חלק בהיסטוריה .

זהו סיפור אמיתי, שמסופר בצורה מרתקת ע"י המחבר על סמך יומניהם של הנפשות הפועלות בברלין של השנים 1933-1934. אדולף היטלר נבחר זה עתה לקנצלר גרמניה, הנאצים טרם השתלטו על השלטון, המדינה והצבא, ושגריר אמריקני חדש מתייצב לתפקידו בברלין. זהו מעבר מרתק במנהרת הזמן לתקופה מסקרנת, כשהכל עוד פתוח והכל אפשרי. הסיפור הנאצי עוד לא התרחש. זו דרך נפלאה ללמוד היסטוריה: לא בדיעבד, בחכמה שלאחר מעשה, אלא דרך עיני המשתתפים בדרמה, וברמה האישית והיומיומית. תיאורים חיים ומרתקים. ספר שהוא חוויה מקור

השגריר האמריקאי בברלין, וילי דוד William Edward Dodd מונה ע"י נשיא ארה"ב רוזוולט בשנת 1933 הוא ובתו מרתה ניהלו יומנים מפורטים וכן ניהלו חליפת מכתבים לידידיהם ולמזכירות המדינה. לאורך כל הספר מתאר השגריר דוד את הארועים הברוטלים שהתרחשו בגרמניה עת היטלר וחבורתו התבססו בשלטון. מרתה בתו היתה אשת חברה שנפגשה ואף ניהלה מערכות יחסים במקביל עם חלק מצמרת השלטון. היה רק כפסע שהיא תהפוך לפילגשו של היטלר, אך כנראה היטלר המופנם העדיף את אווה בראון.

השגריר דוד קיבל מטלה אחת לדאוג להחזר החוב בסך 1.2 ביליון דולר לנושים האמריקאים. לשם כך התבקש שלא "לעשות גלים" דהיינו להוציא את סיפורי האלימות כנגד היהודים, אויבי המשטר ואפילו אזרחים אמריקאים. כבר בשנת 1933 מנהיגי יהדות ארה"ב תבעו מרוזוולט ללחוץ על היטלר לשנות את מדיניותו כלפי היהודים, אך כמובן שאת רוזוולט ואת תומכיו ענין יותר הכסף, מה גם שרבים מהטייקונים האמריקאים היו אוהדי גרמניה. יתכן ולו יהדות ארה"ב היתה משלמת את חובה של גרמניה לנושים האמריקאים, ההיסטוריה היתה שונה. לאחר ליל הסכינים הארוכות, שלאורכו חוסלו כמה מאות בכירי אס.אה. וכמו כן גם כמה עשרות חפים מפשע, השגריר דוד הפסיק לחפות על המעשים הנפשעים שקרו בגרמניה ושלח תזכירים למזכיר המדינה שבהם חזה את הארועים כפי שהתרחשו במדויק. חבל רק שמנהיגי המערב המשיכו להשלות את עצמם שיוכלו להשיב את חיות הטרף לכלוביהם.


   


את הספר טבח החתולים הגדול נטלתי באקראי מהמדף, פשוט מפאת השם המסקרן. לאחר קריאת התקציר בשער האחורי ודפדוף בין דפי הספר החלטתי לקוראו. וכעת אני ממליץ גם לכם להנות מההיסטוריה הצרפתית של המאה ה - 18 אשר עוסקת באיש הקטן ולא במלכים והחשמנים עליהם למדנו בביה"ס.
תקציר: ב 1730, כאשר ערכו השוליות בבית הדפוס הפריסאי ברח´ סַן סֶוֶורֶן משפט מבוים לחתולי הרחוב המקומיים, עם שומרים, כומר מוודֶה ותליין, שבסיומו העניק להם הכומר את החסד האחרון, משיחה בשמן הקודש – ואז תלו את כל החתולים שעלה בידם ללכוד (ובפרט את "האֲפוֹרָה", חביבתה של בעלת הבית) – מדוע נפלטו מפיהם פרצי צחוק פרוע? ולמה נחשב הדבר בעיניהם לאירוע כה משעשע, עד ששִחזרו אותו בפנטומימה גרוטסקית עשרים פעם ויותר?
בנוסח הכפרי בן המאה השמונה עשרה של "כיפה אדומה" – אחד מסיפורי אמא אווזה האותנטיים, שקדמו לאלה שבאגדות האחים גרים – מדוע טורף הזאב את הילדה בסוף הסיפור?
על מה חשב האלמוני בן העיר מונפלייה כאשר הקפיד לרשום את כל ההתרחשויות שאירעו בעירו, תוך ציון מפורש של מעמדם של המשתתפים באירועים השונים – מצעד ססגוני של בעלי השררה, למן העליונים שבהם ועד לאחרוני בעלי התארים?

אלה הן כמה מן השאלות הפרובוקטיביות שעליהן משיב חוקר התרבות וההיסטוריון הדגול רוברט דרנטון בספרו זה, טבח החתולים הגדול ואפיזודות אחרות בתולדות התרבות הצרפתית – תמונה קליידוסקופית של התרבות האירופית בתקופת הנאורות שקדמה למהפכה הצרפתית.
ספר זה בוחן את אורחות החשיבה בצרפת של המאה השמונה עשרה. הוא מנסה להראות לא רק מה חשבו בני האדם באותה עת אלא גם כיצד חשבו – כיצד פירשו את העולם, העניקו לו משמעות ויצקו בו רגש. הוא מתחקה בזה אחר זה אחר עולמותיהם הפנימיים של הכפריים, הפועלים העירוניים ובני המעמד הבורגני. הוא בודק את השקפת עולמם של נציגי השלטון בכל הקשור להיררכיה של האצולה והקהילייה הספרותית בצרפת באותה עת. בהמשך נסב דיונו על הפילוסופים והרומנטיקונים הנודעים, ובראשם ז´אן ז´אק רוסו, על המו"לים ואנשי תעשיית הדפוס – הוא אינו פוסח על שום היבט בחיי הרוח של תקופה זו. באמצעות הדיונים שבששת פרקיו אנו מתוודעים לפער האדיר בתנאי המחיה של המעמדות השונים ולקשר בין פער זה לבין ההתמרדויות הנסתרות והגלויות במשטר הישן בצרפת שקדמו למהפכת 1789.

ניתוחיו של דרנטון בפרק הפותח את ספרו זה – "כפריים מספרים סיפורים: המשמעות של סיפורי ´אמא אווזה´" – הפכו אותו זה כבר לדיון קלאסי בסוגיה המורכבת של חקר ההיסטוריה ובמיון המעשיות והאגדות לפי דפוסים מקובלים.

ז'אן בטיסט פורונו, "גברת עם חתול", 1747

אהבתי את הביקורת על הספר שכתב משה סלוחובסקי מקור
ציטוט: ומה עם החתולים הטבוחים? קל לראות ברצח החתולים ביטוי סמלי של מלחמת מעמדות. חשוב לשים לב גם לפרטים הקטנים: מאבק סמלי על מזון, מעון ומשלח יד. רצח חתולים היה גם טקס מקובל בתקופת הקרנבל והיפוך הסדר החברתי, וביום הארוך ביותר בשנה מקובל היה לשרוף חתולים חיים. חתולים גם סימלו נשים ומיניות של נשים והיו מקושרים למכשפות. טבח החתולים היה ביטוי לפנטזיות של מהפכה חברתית, לאלימות נגד ה"בורגנות" ולאונס והוצאה להורג סימבולית של בעלת הבית. אין פלא שהשוליה זכר את האירוע גם שנים רבות לאחר מכן ואין ספק שהשוליות חגגו אותו בשמחה.

נ.ב. השגריר דוד מציין ביומנו את העובדה שהעם הגרמני הינו אוהב חיות ובטיוליו בפארק טירגארטן בימי א' הוא נהנה לראות כיצד הגרמנים מתייחסים יפה לסוסיהם וכלביהם. לעומת זאת בצרפת עד למהפכה הצרפתית עמ'ך ראה בחתולים את בנות השטן והמכשפות הרעות ורבים היו מתעללים באלימות בחתולים.

לקריאת הרשומה הקודמת בין פריז לשיקגו

בין פריז לשיקגו

בשבוע האחרון הספקתי לקרוא שני ספרים מיוחדים במינם והרגשתי צורך לחלוק עמכם במטרה לקרוא את דעתם של אלו שקראו אחד מהם או במקרה את שניהם. אל הספר קלאס (ראז'ואלה בספרדית  Rayuela) מאת חוליו קורטאסר הגעתי באקראי תוך רפרוף על פני מדפי הספרים בספריה.

"קלאס" יכול להיקרא לפחות בשני אופנים: אפשרות אחת היא לקוראו לפי הסדר, מפרק 1 ועד פרק 56, כששאר הפרקים (מפרק 57 ועד פרק 155) אינם רלוונטיים בקריאה זו. האפשרות השנייה היא לקרוא את הרומן "באופן פעיל", לפי טבלת ההתמצאות שהוסיף המחבר בתחילת הספר, בדילוגים, כשהפרק הראשון הוא פרק 73; בסוף כל פרק עוברים לבא אחריו לפי הטבלה ולא לפי הסדר הלינארי.
קורטאסר הושפע רבות מהסוריאליזם, וסוגה זו נוכחת מאוד ברומן. הספר רצוף במאות אזכורים של נגני ג'אז, זמרים ויצירות מוזיקליות, סופרים ויצירות ספרותיות, בודהיזם, פילוסופיה, אזכורים מהמיתולוגיה ומהתרבות הקלאסית ועוד. בכך הוא נחשב בעיני מבקרים רבים כלקסיקון התרבותי של המחצית הראשונה של המאה ה-20.
קורטאסר המציא ברומן מילים חדשות והשתמש במשלבים לשוניים מגוונים של ספרות ולשון דיבור. כן שיבץ בטקסט שגיאות כתיב מכוונות, ומשפטים שלמים בשפות אחרות (צרפתית, לטינית, איטלקית, אנגלית, גרמנית ושוודית).
הסופר הרכיב בספר מבנים ספרותיים באופן ייחודי שאינו מקובל כל כך גם כיום. למשל, הוא חיבר פרק הכתוב בשורות לסירוגין ומכיל למעשה שני פרקים יחד, כשעל הקורא להתאמץ ולפענח איך לקוראו ב"קריאה פעילה". פרק אחר בספר כולל טקסט שרובו מורכב ממילים שקורטאסר המציא, ובכל זאת יכולים הקוראים להבין במה הדברים אמורים. מקור
סיפור העלילה הבנאלית המתרחשת ברובה בפריז, של עידן הסוריאליזם הפך לספר חובה בקרב הדור הצעיר של קוראי הספרדית. אולי בזכות האשליה שהקנה להם הסופר על בריחה ממציאות המשטרים הרודנים שניהלו את מדינות אמריקה הלטינית.
   שמו של הספר ניתן ע"ש משחק הקלאס שאותו כל ילדי העולם משחקים ברחובות בו על השחקנים לדלג מריבוע (אדמה), למשולש, למלבן ולחצי עיגול (השמיים) תוך הסתייעות באבן שטוחה המוליכה את השחקנים מנקודה לנקודה. המחבר מנחה את הקוראים לדלג בין הפרקים כפי שמדלגים ימינה ושמאלה כשמשחקים קלאס.
אוקצור אולי בשל התרגום, אולי בשל השינויים שחלו בעולם, קריאת הספר, לא גרמה לי לאורגזמה אפלטונית כפי שכותבים מבקרי הספר. ועל כן איני ממליץ לכם לקרוא אותו. הבאתי את ההקדמה של עורך הסדרה בעברית שממש משתפך ומשבח את הספר ואת סגנונו.

כעת נעבור לספר שקראתי במקביל השטן בעיר הלבנה מאת אריק לארסון.

   אל הספר התוודעתי בעקבות צפייה בערוץ ההיסטוריה בתוכנית שסוקרת פשיעות מפורסמות. בתוכנית סופר על רוצח סדרתי בשם הולמס (שניכס לו את השם ע"ש גיבורו של קונאן דויל שרלוק הולמס) שהיה מכונת מוות אימתנית ובמהלך מספר שנים רצח כ 200 נפשות רובן נשים. נכנסתי לספריה שאלתי את הספר וקראתיו במרתון קריאה. הספר מתאר שתי עלילות ראשיות המתנהלות במקביל. את תאורי מעלליו של הפושע הולמס ובמקביל את הקמת היריד העולמי בשיקגו של שנת 1893היריד נקבע לזכר 400 שנה לגילוי אמריקה ע"י קולומבוס. להזכירכם בני האדם אוהבים להסתובב להתחכך, לראות ולהראות ובאותם ימים הירידים ספקו לחם ושעשועים. גם סגנון התצוגות והמופעים היו זהים בין פריז לשיקגו. לדוגמא המופע של באפאלו ביל שהציג מופע וודביל. 
בשנת 1889 התקיימה התערוכה העולמית בפריז לכבוד מאה שנים לפרוץ המהפכה הצרפתית. תערוכת פריז התפרסמה בעיקר, בזכות מגדל אייפל שהוקם לכבודה.


בספר מסופר על קצה המזלג על התככים והפוליטיקות שהתנהלו בארה"ב לגבי מיקום התערוכה העולמית של שנת 1893 ולבסוף נבחרה העיר שיקגו. תאור תכנון והקמת הפרוייקט הגרנדיוזי תוך אילוצי תקציב וזמן הינם אולי בצפר מצוין למתכננים לכן אני ממליץ לקרוא ולהבין שבעצם אין חדש תחת השמש. תמיד ימצאו אלו שרק יחבלו בכל פרוייקט ויערימו קשיים.
מקריאת הספר ניתן ללמוד על עוצמתה של האומה האמריקאית שמסוגלת לבצע ולהוציא לפועל כל חלום. אדריכל הנוף של התערוכה (מעצב ומבצע הסנטרל פארק בניו יורק) קבל ששנתיים וחצי אינם מספיקים בכדי להפוך את אדמת הביצות מסביב לאגם לפארק, כמובן שהפרוייקט הושלם לשביעות רצונו של אדריכל הנוף. מנהל הפרוייקט דניאל ברנהם ושותפו הארכיטקט ג'ון רוט תכננו, עיצבו, הניעו ופקחו על עשרות קבלנים ואלפי עובדים ופתחו את התערוכה העולמית של שנת 1893 בזמן על אף הקשיים. דניאל ברנהם שיחק לו מזלו בדמות מהנדס גאון שהפך את חזונו להקים גלגל ענק שיאפיל על מגדל האייפל ויהווה את האטרקציה של התערוכה.




הגלגל תוכנן במטרה להתחרות במגדל אייפל שהוקם עבור התערוכה העולמית של פריז (1889).^[1] הגלגל, ששקל כ-2,000 טונות, היה המתקן הגדול בתערוכה והונע על ידי שני מנועי קיטור, שהספק כל אחד 1,000 כוחות סוס. בגלגל היו 36 תאי נוסעים שכל אחד מהם היה בגודל אוטובוס שבכל אחד יכלו לנסוע 60 נוסעים (20 יישובים ו-40 עומדים), ובסה"כ 2,160 נוסעים. הגלגל היה מבנה הפלדה הגדול ביותר שניצוק באותה עת, ובשל גובהו - 26 קומות - היה אחד המבנים הגבוהים בעולם (אולם רבע מגובה מגדל אייפל).
הגלגל השלים סיבוב ב-20 דקות, ועלות הנסיעה בגלגל הייתה חצי דולר אמריקאי.
לאחר סיום היריד הועבר הגלגל ליריד נוסף, בשנת 1904 הועבר ליריד שנערך בסנט לואיס ולבסוף הושמד על ידי פיצוץ באותה שנה. מקור

שיקגו כונתה העיר השחורה בעיקר בשל הסירחון והזוהמה שהיו חלק מתעשיית הבשר שהוקמה בה והיוו חלק מהפולקלור של סוף המאה ה 19. אזור התערוכה העולמית כונה העיר הלבנה בשל הניקיון והמודרניזציה ששררו בו.

מענין לענין באותו ענין, אני ממליץ לקרוא את "הג'ונגל" מאת אפטון סינקלר בספר זה סינקלר מציג את תנאי העבודה והמחיה הקשים של העובדים במפעלי הבשר בשיקגו (העיר השחורה). 

הג'ונגל הוא סיפור טראגי על מהגרים הנטחנים בתעשייה האמריקנית חסרת המעצורים על החלום האמריקני שנהפך לסיוט קפקאי. בסצינות מזעזעות, מן הקשות ביותר בספרות המודרנית, מתאר אפטון סינקלר בריאליזם חסר רחמים את החיים בבית חרושת בשיקגו בשנים הראשונות של המאה העשרים : האימה של בתי המטבחיים תנאי העבודה הברבריים, העוני המנוול, המחלות, הייאוש. כל אלה מתגלים לקורא באמצעות עיניו של יורגיס רודוקוס מהגר ליטאי צעיר שבא לעולם החדש לבנות בית לעצמו, לארוסתו ולמשפחתה.

בשנת 1906 לא הסכים שום מו"ל להוציא לאור את הג'ונגל ואפטון סינקלר הוציאו לאור על חשבונו. עם הופעתו עורר הספר סערה ציבורית שאילצה את ממשלת ארצות-הברית לפתוח בחקירה ובעקבותיה לחוקק חוקים מתקדמים בכל הנוגע לתעשיית המזון. ספר זה גם ביסס את מעמדו של סינקלר כלוחם ללא חת לזכויותיו של האדם העובד. מקור
*ממליץ לקרוא את כל ספריו של אפטון סינקלר.

סקירת ספרי מדע פופולרי

  רק לאחרונה, התוודעתי לספריו של סטיבן גולד, המספרים את סיפורם של היצורים בעולמנו. התחלתי לקרוא את "בוהן הפנדה" בחשש מסוים, שמא אשתעמם ואניח את הספר לאחר קריאת מספר עמודים. אך הופתעתי מגישתו של גולד המדען שאינו מייצר את הסיפור, אלא אוסף אנקדוטות המצויות בשפע בטבע שמסביבינו ומציג אותן בפני הקורא שימשיך ללעוס אותן בעצמו.

בזמנו קראתי את ספריו של ריצ'רד דוקינס "הגן האנוכי" ו"השען העיוור" אינני ממליץ לכם לבזבז עליו את זמנכם היקר, אלא אם אתם ממש ממש מוכרחים. דוקינס מנסה לבסס את התזה שלו שהגנים, הזמן והסטטיסטיקה הם האחראים להתפתחות ולשינויים של היצורים. שמחתי לקרוא שסטיבן גולד הינו בר פלוגתא של דוקינס ומבטל את התזה שלו. כאמור "קנאת סופרים תרבה חוכמה".
   כמובן שאיני מתכוון למכור לכם את הספר ע"י תמצותו, אומר רק כי הספר קל להבנה, אינו מצריך ידע כלשהו בניגוד לדוקינס הטרחני שמעמיס את הקורא בחישובים סטאטיסטים שאמורים לבסס את תורתו.
אביא כאן רק את האנקדוטה על צ'רלס דרווין שנחשב אבי תורת האבולוציה, שנאלץ לקנות את פרסומו העולמי ע"ח אלפרד ראסל וולאס חוקר טבע שפיתח את תורת הברירה הטבעית במקביל לדרווין. וכך כולנו מכירים את דרווין ווולאס נשכח.

כעת התחלתי לקרוא את "יד מלאה" אני מניח שיתרום כמשקלו לאינטליגנציה שלי. במהדורה הבאה אחלוק עמכם את התרשמותי מהספר. אם קראתם את ספריו של סטיבן גולד, אשמח לשמוע מכם האם תמליצו לי על ספרים נוספים של סטיבן גולד או שמא ספריו האחרים ממחזרים את רעיונותיו.

מהדורה שנייה 25/6/17 - חוות דעת על ה"יד מלאה"
  סיימתי לקרוא את הספר רק היום, זנחתי קצת את הקריאה בכדי לצפות בשתי הסדרות "פארגו עונה 3" ו"סמוך על סול עונה 3". את הספר "יד מלאה" קראתי לסירוגין, פשוט כי הינו טרחני לטעמי, בניגוד להתלהבות שהתלוותה לקריאת הספר הקודם. בספר זה נדבק כנראה המדען סטיבן גולד מדוקינס וזיבל את השכל עם המון נתונים וסטטיסטיקות הלקוחים מעולם הבייזבול. שכנראה מדבר אחרת אל האמריקענרים, מאשר אלי שאיני מצליח להבין מדוע רק אמריקענרים מצליחים להנות מהמשחק. או שמא הצצופים נהנים מאכילת נקניקיות ולגימת פחיות באד. כאן מנסה כנראה גולד להתקרב לקורא האמריקענר השמרן באמצעות דוגמאות המדברות אל ליבו.
אחלוק עמכם שתי אנקדוטות מתוך הספר שבכל זאת נוספו למגירת האנקדוטות שלי.
1. "הוצא מהקשרו" - בצי ישנה מעשייה שעוברת בין הקאדטים אודות הקפטן שהתכסח עם הקצין הראשון וגמל לו בכך שרשם ביומן האוניה "הקצין הראשון היה שיכור היום". הקצין הראשון בקש מהקפטן למחוק את ההערה אך הקפטן סרב. למחרת הקצין הראשון רשם ביומן "הקפטן היה פיכח היום"
2. ממוצע החבטות של שחקני כדור בסיס אינו חוצה את הערך של 0.400 ועל כך הוא מתפייט לאורך כמה עשרות עמודים.

איני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הציון שלי 2, אך למרות זאת, שאלתי בספריה העירונית ספר נוסף של גולד.

לגבי שתי הסדרות פארגו 3 וסמוך על סול 3, איני ממליץ לכם לצפות בהן. שתי הסדרות הגיעו לרוויה לאחר העונה הראשונה כל עונה נוספת הינה פיהוק, לכו לישון במקום לסבול. ציון 2
לקטילת סדרות נוספות אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת http://cafe.themarker.com/review/3363982/

משעמם

  כשאני הולך לספרייה העירונית, אני משוטט תחילה בין המדפים. עובר בין הסופרים המוכרים לי שאת ספריהם קראתי בעבר. אני בודק, אולי התווספה איזו יצירה חדשה שבעבר לא קראתי וכעת אוכל להנות ממנה. אח"כ עיני משוטטות על הספרים הנמצאים בקרבתם ונוטל ספר ששמו משדר לי "קח אותי". וכך פגשתי את ספרו של גוגול "נפשות מתות" ולמרות שלכאורה תקופת גוגול הינה פאסה, אני אישית מתחבר לאמא רוסיה ולרוסים. מגוגול עברתי לסופר אחר באות גימל. דני גדג' מחברו של הספר "התיאורמה של התוכי" שהינו ספר נפלא וקל לקריאה. הספר מגולל בצד עלילה בנאלית את התפתחות המתמטיקה לאורך כ 7000 אלפי שנה ומוסיף נופך אישי וגם רכילות על המתמטיקאים שתרמו נדבך אחר נדבך לבניית הכלים המתמטים שעבור רובנו מהוים קופסא שחורה. הספר מומלץ לקריאה בעיקר לפילוסופים שבינינו. לא צריך להבהל מהמשוואות וסימני ההוקוס פוקוס המסתוריים והבלתי מוכרים, פשוט דלגו לפסקה הבאה.
  חלק מהמתמטיקאים היו כה משועממים, עד כי התעסקו בחיפוש מחטים בערימות שחת, סתם. לדוגמא המספר "פי" (π) שכולנו הסתפקנו בקרוב 3.14 או 22/7 בחישובי בי"ס. העסיק את גדולי המתמטיקאים החל מימי יוון העתיקה ועד ימינו. במוזיאון המדע בפריז, ישנו אולם שבו מוצג המספר π עם 707 ספרות לאחר הנקודה.
המדריך בד"כ הינו פרופ' למתמטיקה, מעביר הרצאה מעניינת על תולדות חישוב ה "פי". בנסיעתכם הבאה לפריס אל תחמיצו את המוזיאון.

   ניוטון כתב לאחד מידידיו "היות שלא היה לי דבר לעשות באותו רגע, חישבתי את 16 הספרות הראשונות של "פי" לאחר הנקודה". במאה ה 18 כבר הגיעו ל 140 ספרות אחר הנקודה. ל 200 ספרות אחר הנקודה הגיעו ב 1844 ל 440 ספרות אחר הנקודה ב 1872. ל 707 ספרות אחר הנקודה, הגיע ויליאם שנקס ב 1874 המתמטיקאי הקדיש לזאת עשרים שנה!!! כל בקר התיישב לשולחן העבודה ומלמל לעצמו "טוב, איפה היינו?". הספרות שחישב שנקס מתנוססות באולם ה"π". רק ב 1947 מצא מתמטיקאי משועמם בשם פרגוסון, שגיאה בספרות מ 528 ואילך, אוף איזו באסה. אל דאגה, אם תבקרו באולם תגלו שמזמן תקנו את הטעות. בשנת 1949 הצליחו להגיע לאלף ספרות לאחר הנקודה. אז החלו להשתמש במחשבים שהצליחו לחצות בשנת 1958 את 10,000 הספרות לאחר הנקודה ושלוש שנים לאחר מכן בשנת 1961 את מחסום ה 100,000. למיליון ספרות הגיעו לאחר 12 שנות עבודה בשנת 1973 ולמיליארד ספרות בשנת 1989. לצורך חישוב המסלולים לטיסות בחלל מסתפקים בקרוב של 23 ספרות לאחר הנקודה.
בסרטון הבא קבוצת גברים משועממים הדפיסו את המספר "פי" (מיליון ספרות אחר הנקודה) על סרט נייר שאורכו מיל.

אם אתם עדיין משועממים, תמשיכו עמי למתמטיקאים שניסו להוכיח את משפט פרמה מהמאה ה 17
משפט פרמה, שיגע במשך 350 שנה את מיטב המתמטיקאים המשועממים עד שהצליחו להוכיחו בשנת 1995, כמדומני בזמנו אף אני קראתי את ספרו של סיימון סינג "המשפט האחרון של פרמה"
כעת נעבור לעוד ארכי גאון מתמטי ששמו לאונרד אוילר, שחלקכם אולי מכיר את תרומתו למדע.
אוילר המשועמם שיחק עם ארבעה מספרים שהועלו בחזקה רביעית וטען שלא קיימים מקרים פרטיים שימלאו את תנאי השערתו.

בשנת 1911 מצא R. Norrie את הדוגמה שאוילר חיפש, ובה ארבע חזקות רביעיות המצטרפות לחזקה רביעית: .
רק ב-1966 נמצאה, בעזרת מחשב, דוגמה נגדית להשערה, בארבע חזקות חמישיות: . 
בשנת 1988 אלקיס הצליח למצוא את השוויון באמצעות מחשב. מקור
נו מה דעתכם, היש הבדל בין מתמטיקאים משועממים ואברכי ישיבה שחוקרים במשך מאות שנה את אותם דפי גמרא השכם והערב ומנסים לתת פתרון לסוגיות שאינן מועילות לאף אחד.

אם צלחתם את הפוסט עד כה סימן שגם אתם משועממים, אם זנחתם אותו לאחר המשפט השלישי, אתם מתאימים לשמש כחברי דירקטוריון.
להקת התרנגולים שרו בזמנו את השיר משעמם.....

שאלה למתקדמים כמה ק"ג מלפפונים יש בתמונה הבאה? הפותרים נכונה יזכו במלפפון חמוץ דליקטס.

סלמנדרה

  לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני מביא לידיעת הקוראים את ספריו של הסופר יחיאל דינור, שהשתמש בשם העט    "ק. צטניק" . שמו הספרותי הינו נגזרת של קאצט שבשפה הגרמנית משמעותו מחנה ריכוז. קאצט הוא גם שם לכיכר העיר בה רוכזו היהודים. בגטאות התקיימו מדי מספר שבועות קאצט'ס, ריכוז ומשלוח טרנספורט של יהודים מכיכר העיר בידי קלגסי האס.אס ופעילות זו שהיא ריכוז הצאן לטבח נקראה "קאצט".
   ק.צטניק, ניצול אושוויץ, הביא בספריו את תאורי המוות, את ריח הקרמטוריום ואת תמונות עגלות המתים. בין ספריו: "סלמנדרה", "בית הבובות", "פיפל", "השעון אשר מעל הראש" , "קראו לו פיפל" , "כוכב האפר" ו"חול מאפר". ק.צטניק הינו אחד מניצולי השואה הבודדים שהעלה את העדויות מ"שם" (הוא קרא ל"שם" פלנטה אחרת) רוב ניצולי השואה התביישו לספר לבני משפחתם את אשר קרה להם. דמיינו לעצמכם את הנערות והנשים היהודיות שנאנסו בידי הנאצים. אז האם אתם מצפים שהאמא תספר לילדיה שנאנסה בידי חיות האדם. או את האב שיספר לבני משפחתו על ההתעללויות שעבר במחנה הן מצד השומרים הגרמנים והאוקראינים והן מידי ה"קאפו" (משתפי פעולה יהודים) וכן אסירים אחרים. אתם יודעים כל סיפורי הזוועה על בתי הכלא, מתגמדים מול הזוועות שהתרחשו במחנות המוות וההשמדה. על כל אלו כתב ק.צטניק בספריו. את כל מה שלא שמעתם מההורים והסבים תקראו בספריו של ק.צטניק זה חשוב להנחלת המורשת של דורנו והדורות הבאים.
    את ספריו של ק.צטניק, קראתי לפני עשרות שנים ומשוכנע אני כי מזה שלושים שנה כבר אין קוראים לספריו. למרות המאמצים מצידו להחדיר את ספריו כספרי לימוד, מערכת החינוך הישראלית התעלמה מהם, חלק מהמבקרים האשימו אותו בזילות השואה ע"י תאורים פורנוגרפים (אך הם לא היו שם!!!, הוא כן). לעומת זאת ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו להצלחה בחו"ל. מכחישי השואה הישראלים החלו את פעילותם החל משנת 1943 כאשר ידוע היה גורל יהדות אירופה. המאצ'ו הישראלי לא הסכים להזדהות עם היהודים האומללים שהלכו כצאן לטבח. שרידי מחנות המוות שהגיעו לישראל נאלצו להתגונן על הליכתם כצאן לטבח והתרבות האירופאית שהביאו נמחקה עקב רצונם לכפר על "מחדלם". מול מכונת המלחמה הגרמנית כל צבאות אירופה נפלו, אך המנהיגות הישראלית מדור הפלמ"ח לעגו לניצולים. הכל השתנה עם תחילת משפט אייכמן שנלכד בידי סוכני המוסד בארגנטינה.
  השמעת משפט אייכמן (1961) ברדיו והכתבות היומיומיות בעיתונות, העבירו סופסוף למאצ'ואים הישראלים מה באמת קרה שם.  גדעון האוזנר התובע התעלה על עצמו והפך שלוחם של ששת המיליונים  שנרצחו. שתי עדויות עיקריות הצליחו להעביר את עוצמת הרוע ואימתו את מה שכולנו לא רצינו להאמין שקרה. זו של ק.צטניק ושל יואל ברנד שהעיד על "העיסקה עם השטן" בה השתתפו קסטנר מנהיג יהודי הונגריה ואדולף אייכמן. עדותו של יואל ברנד היתה מלווה, "ברעשים והפרעות" מצד שלטונות המדינה קרי ר"מ ישראל ד. בן גוריון כיוון שהאשים את מנהיגי היישוב בנטישת יהדות הונגריה. ממליץ לקרוא את הספר ה"כחש" של בן הכט על פרשת קסטנר.

   רק עם עלייתו לדוכן העדים במשפט אייכמן התברר שיחיאל דינור הוא הסופר שהסתתר מאחורי שם העט ק. צטניק, הוא סיפר על זוועות אושוויץ ועל הסיוטים שרודפים אותו מאז. הוא נאם בפאתוס רב ואז התמוטט ק.צטניק על דוכן העדים. התמוטטותו על דוכן העדים שודר ברחבי הארץ והעולם ותרם למשפט יותר מאשר כל יתר העדויות.
עדותו של ק.צטניק במשפט אייכמן

    אני ממליץ לכם לקרוא את שלושת הספרים (כרוניקה של משפחה ) "סלמנדרה", "בית הבובות" ו"פיפל" בהם תלמדו על החיים היומיומים של האסירים היהודים ואת המאבק לחיים כאשר כל האמצעים כשרים כדי לשרוד עוד יום. האימרה של ק.צטניק "ההבדל בין אדם שבע לרעב הם רק שש שעות" בספר "סלמנדרה" (על שם אשתו הראשונה של הסופר, גם אלגוריה על לטאת האש שקמה לתחייה מהמשרפות) הסופר מספר על חייו בתקופת המלחמה, עד שהתצטרף ליחידת ה"זונדרקומנדו" כלומר הוא משמש כסניטר המפנה את הגופות מתאי הגזים למשרפות במחנה אושוויץ, איש הזונדרקומנדו מודע לזה שהגרמנים ברצותם להסתיר את פשעם יוציאו את הצוות להורג ויחליפום וחוזר חלילה. ישנם שם גם התאורים של מאבקי האסירים לשרוד ולהעביר עוד יום, להסתרת המזון הבגדים והנעליים שעזרו לחזקים לשרוד. בספר "בית הבובות" מסופר על אחותו התאומה של הסופר דניאלה, נערה בת 14 שעקב יופיה נשלחה למחנה נשים שמהווה בית זונות לקצינים וחיילים גרמנים. בספר " פיפל" הוא משלים את הסיפור המשפחתי עם אחיו מוני שכמו עוד ילדים יהודים, היו קורבנות תאוות המין של שומרי המחנות.   
   אני רואה בקריאת ספרות השואה, חשיבות בהחדרת ערכי אהבת הארץ והמדינה. לדורנו השאנן שמזה שישים שנה אינו מבין, מהו רעב ותלאות מלחמה, כולנו הפכנו שאננים ובמיוחד מנהיגי העדר אשר במקום לראות למרחוק, מתעסקים בעשייה לביתם. וכולנו באיוולתנו מחקים אותם. כמו כן להבין שמכחישי השואה מנסים למחוק את הזוועה שביצעו הגרמנים, אך גם כל יתר עמי אירופה ואמריקה סיעו בידם.
הבאתי כאן קטע מתוך מאמר ביקורת על ספריו של ק.צטניק.
   הספר מאיר גם את פניה המכוערים של החברה היהודית, את משתפי הפעולה, את המנצלים בציניות את המצב למען בצע אישי, את המבקשים לדחות את הקץ במחיר השבעת רצונו של הצורר, במחיר הסגרת אחים, את עליית אנשי השוליים וירידתם של החכמים, של המשכילים, של העשירים, ושל המכובדים של אתמול. דומה, סדרי עולם מתמוטטים, דבר אינו בטוח, דבר
אינו יציב, אך גם בעת אבדן דרך ישנם עדיין בני אדם ששומרים על צלם האדם, מסכנים עצמם למען זולתם, רואים את הכלל כולו ונאמנים ליקיריהם. ק' צטניק שופך אור על הכשרונות המעולים שהיו בין הנספים ועל הקץ שהקיץ עליהם פתאום. מעת לעת מבקיעים כמו מעולם אחר זכרונות של חיים מן התקופה שלפני.

   ק' צטניק מוביל אותנו שלב אחרי שלב מהמהפך שחל בחיי היהודים. עודם שקועים בענייניהם, איש איש במעגלו החברתי ועל פי הרגליו, וכבר שולטים המחסור, האימה, ההשפלה. אין זה רק תיעוד מדויק של מלאכת ההונאה הנאצית והכניעה היהודית, האכזריות, מול חוסר הישע, השיטתיות שבתכנון שלבי ההשמדה והניסיון להישרד, זוהי תעודה ספרותית חשובה. על אף הכול, ישנה אמונה בכוחה של המלה הכתובה להעביר מקצת ממה שעבר על האנשים, מדרך הקיום, מהייאוש ומהתקווה. והמסר הזה מגיע אלינו הקוראים, ואנו מנסים לשאול את עצמנו: מה היו חושבים כל אותם אומללים אילו ידעו, שנשתתף עמם בסבלם כאן, תחת שמי השמש והתכלת העזה? כי נעלה את זכרם בעצם ההתייחדות עמם בשעת הקריאה?


לזכור ולעולם לא לשכוח היא צוואתם של ששת מיליון הנרצחים, לעולם לא עוד!

פסטיבלים למאזוכיסטים

  הסופר זוכה פרס נובל לספרות ארנסט המינגוויי הינו אחד מהסופרים האהובים עלי. התוודעתי לספריו רק לאחר שצפיתי בסרט "למי צלצלו הפעמונים" שעלילתו מתרחשת בתקופת מלחמת האזרחים בספרד. לאחר קריאת "וזרח השמש", כאן התוודע הסופר אל הריטואל הספרדי של מלחמות הפרים והפסטיבל השנתי "לרוץ עם הפרים" בפמפלונה. המינגוויי חולק עם הקוראים את התככים וההונאות של אמרגני המופעים בזירה. פרסום ספרו של המינגוויי "וזרח השמש" הפך את ספרד לאתר תיירותי עקב תאוריו הציורים של הערים והעיירות שאותן ביקר תוך עונת מלחמת הפרים. לאלו מכם חובבי השתייה וההרפתקאות אמליץ לקרוא גם את ספריו "הקץ לנשק", "קיץ מסוכן" "מוות אחר הצהריים" שבהם מתוארים המטאדורים עוזריהם וכל יתר העוסקים בשואו. למאצ'ואים שביניכם אמליץ גם להצטרף לאחד מהטיולים המאורגנים לפיינשמקערים, שעוקב אחר מסעות המינגוויי בספרד, תבקרו בעיירות הציוריות שבהן נמצאות הזירות המפורסמות בספרד. תחזו בלוחמי הפרים הנערצים, תחושו כמו המינגווי ואולי גם אתם תתחילו לכתוב סיפורים. 

  מאז אמצע שנות השלושים המוני תיירים באים מדי שנה לספרד להנות מחופיה, מאתריה ההיסטורים ואולי גם מהמטבח הספרדי שאולי אינו מפורסם כמו המטבח הצרפתי והאיטלקי, אך יש לו את הפינות המיוחדות לו ואחת מהן היא קערות הפאייה (אורז, בשרים ופירות ים מבושלים בציר דגים או עוף). 
אני ממליץ לכם תעזבו לפעם אחרת את האתרים היהודים, הם לא יברחו לכם. טוסו לברצלונה, תתמקמו במלון במקום טוב באמצע, תהנו שלושה ימים מינימום ואח"כ צאו לפמפלונה, נסיעה של כ 500 ק"מ כשש שעות נהיגה. לשם חובה להגיע ב 6 ליולי כי למחרת מתחיל קרנבל סן פרמין מרוץ הפרים.

 

 לרוץ עם הפרים - פסטיבל המאזוכיסטים בפמפלונה

 

 גם לפורטוגל יש מסורת ארוכת שנים של מלחמות פרים ופסטיבלים לקראת פתיחת עונת מלחמות הפרים. פסטיבל עממי בסגנון דומה מתקיים מדי שנה בסן מיגל שבאיים האזורים הנמצאים כ1500 ק"מ מליסבון. איני מניח כי מישהו מקוראי ביקר שם. אך אשמח לשמוע חוויות מאת אלו שהיו באיים האזורים ואולי התמזל מזלם לבקר בתקופת הפסטיבל. אך מענין כמה מזוכיסטים מוכנים לחטוף קרן בצלעות או בעיטה מהפרים. התושבים המקומיים ואולי גם תיירים מתגרים בפר אשר מתרוצץ ביניהם נוגח ורומס במאזוכיסטים שמבצעים פעילות אירובית, חלקם אף מגלה יכולת נדירה של מתעמלי על. שימו לב לאושר שנסוך על פני הגיבורים שמחייכים בהנאה, חרף הפציעות. שימו לב שקרניו של הפר מקוצצות ומכוסות בקרנון שמונע פציעות אנושות של המאזוכיסטים. כמו כן צוות של ארבעה גברתנים מפקח על הפר המתרוצץ באמצעות חבל ארוך, בחינת תנו לו חבל. חשוב להדגיש שהפרים אינם נטבחים בתום הפסטיבל אלא חוזרים לבסיסם בשלום.  אז אם גם אתם מאזוכיסטים תבוא לעונה הקרובה. התענינתי האם אלו חברי חוג שומרי משקל? כיוון שזוהי אחת הדרכים המצויינות להפחית ממשקל גופכם בתוך שלושה ימים, אז זהו שלא.