לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני מביא לידיעת הקוראים את ספריו של הסופר יחיאל דינור, שהשתמש בשם העט "ק. צטניק"
. שמו הספרותי הינו נגזרת של קאצט שבשפה הגרמנית משמעותו מחנה ריכוז. קאצט
הוא גם שם לכיכר העיר בה רוכזו היהודים. בגטאות התקיימו מדי מספר שבועות
קאצט'ס, ריכוז ומשלוח טרנספורט של יהודים מכיכר העיר בידי קלגסי האס.אס
ופעילות זו שהיא ריכוז הצאן לטבח נקראה "קאצט".
ק.צטניק, ניצול אושוויץ, הביא בספריו את תאורי המוות, את ריח הקרמטוריום ואת תמונות עגלות המתים. בין ספריו: "סלמנדרה", "בית הבובות", "פיפל", "השעון אשר מעל הראש" , "קראו לו פיפל" , "כוכב האפר" ו"חול מאפר". ק.צטניק הינו אחד מניצולי השואה הבודדים שהעלה את העדויות מ"שם" (הוא קרא ל"שם" פלנטה אחרת) רוב ניצולי השואה התביישו לספר לבני משפחתם את אשר קרה להם. דמיינו לעצמכם את הנערות והנשים היהודיות שנאנסו בידי הנאצים. אז האם אתם מצפים שהאמא תספר לילדיה שנאנסה בידי חיות האדם. או את האב שיספר לבני משפחתו על ההתעללויות שעבר במחנה הן מצד השומרים הגרמנים והאוקראינים והן מידי ה"קאפו" (משתפי פעולה יהודים) וכן אסירים אחרים. אתם יודעים כל סיפורי הזוועה על בתי הכלא, מתגמדים מול הזוועות שהתרחשו במחנות המוות וההשמדה. על כל אלו כתב ק.צטניק בספריו. את כל מה שלא שמעתם מההורים והסבים תקראו בספריו של ק.צטניק זה חשוב להנחלת המורשת של דורנו והדורות הבאים.
את ספריו של ק.צטניק, קראתי לפני עשרות שנים ומשוכנע אני כי מזה שלושים שנה כבר אין קוראים לספריו. למרות המאמצים מצידו להחדיר את ספריו כספרי לימוד, מערכת החינוך הישראלית התעלמה מהם, חלק מהמבקרים האשימו אותו בזילות השואה ע"י תאורים פורנוגרפים (אך הם לא היו שם!!!, הוא כן). לעומת זאת ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו להצלחה בחו"ל. מכחישי השואה הישראלים החלו את פעילותם החל משנת 1943 כאשר ידוע היה גורל יהדות אירופה. המאצ'ו הישראלי לא הסכים להזדהות עם היהודים האומללים שהלכו כצאן לטבח. שרידי מחנות המוות שהגיעו לישראל נאלצו להתגונן על הליכתם כצאן לטבח והתרבות האירופאית שהביאו נמחקה עקב רצונם לכפר על "מחדלם". מול מכונת המלחמה הגרמנית כל צבאות אירופה נפלו, אך המנהיגות הישראלית מדור הפלמ"ח לעגו לניצולים. הכל השתנה עם תחילת משפט אייכמן שנלכד בידי סוכני המוסד בארגנטינה.
השמעת משפט אייכמן (1961) ברדיו והכתבות היומיומיות בעיתונות, העבירו סופסוף למאצ'ואים הישראלים מה באמת קרה שם. גדעון האוזנר התובע התעלה על עצמו והפך שלוחם של ששת המיליונים שנרצחו. שתי עדויות עיקריות הצליחו להעביר את עוצמת הרוע ואימתו את מה שכולנו לא רצינו להאמין שקרה. זו של ק.צטניק ושל יואל ברנד שהעיד על "העיסקה עם השטן" בה השתתפו קסטנר מנהיג יהודי הונגריה ואדולף אייכמן. עדותו של יואל ברנד היתה מלווה, "ברעשים והפרעות" מצד שלטונות המדינה קרי ר"מ ישראל ד. בן גוריון כיוון שהאשים את מנהיגי היישוב בנטישת יהדות הונגריה. ממליץ לקרוא את הספר ה"כחש" של בן הכט על פרשת קסטנר.
רק עם עלייתו לדוכן העדים במשפט אייכמן התברר שיחיאל דינור הוא הסופר שהסתתר מאחורי שם העט ק. צטניק, הוא סיפר על זוועות אושוויץ ועל הסיוטים שרודפים אותו מאז. הוא נאם בפאתוס רב ואז התמוטט ק.צטניק על דוכן העדים. התמוטטותו על דוכן העדים שודר ברחבי הארץ והעולם ותרם למשפט יותר מאשר כל יתר העדויות.
עדותו של ק.צטניק במשפט אייכמן
אני ממליץ לכם לקרוא את שלושת הספרים (כרוניקה של משפחה ) "סלמנדרה", "בית הבובות" ו"פיפל" בהם תלמדו על החיים היומיומים של האסירים היהודים ואת המאבק לחיים כאשר כל האמצעים כשרים כדי לשרוד עוד יום. האימרה של ק.צטניק "ההבדל בין אדם שבע לרעב הם רק שש שעות" בספר "סלמנדרה" (על שם אשתו הראשונה של הסופר, גם אלגוריה על לטאת האש שקמה לתחייה מהמשרפות) הסופר מספר על חייו בתקופת המלחמה, עד שהתצטרף ליחידת ה"זונדרקומנדו" כלומר הוא משמש כסניטר המפנה את הגופות מתאי הגזים למשרפות במחנה אושוויץ, איש הזונדרקומנדו מודע לזה שהגרמנים ברצותם להסתיר את פשעם יוציאו את הצוות להורג ויחליפום וחוזר חלילה. ישנם שם גם התאורים של מאבקי האסירים לשרוד ולהעביר עוד יום, להסתרת המזון הבגדים והנעליים שעזרו לחזקים לשרוד. בספר "בית הבובות" מסופר על אחותו התאומה של הסופר דניאלה, נערה בת 14 שעקב יופיה נשלחה למחנה נשים שמהווה בית זונות לקצינים וחיילים גרמנים. בספר " פיפל" הוא משלים את הסיפור המשפחתי עם אחיו מוני שכמו עוד ילדים יהודים, היו קורבנות תאוות המין של שומרי המחנות.
אני רואה בקריאת ספרות השואה, חשיבות בהחדרת ערכי אהבת הארץ והמדינה. לדורנו השאנן שמזה שישים שנה אינו מבין, מהו רעב ותלאות מלחמה, כולנו הפכנו שאננים ובמיוחד מנהיגי העדר אשר במקום לראות למרחוק, מתעסקים בעשייה לביתם. וכולנו באיוולתנו מחקים אותם. כמו כן להבין שמכחישי השואה מנסים למחוק את הזוועה שביצעו הגרמנים, אך גם כל יתר עמי אירופה ואמריקה סיעו בידם.
הבאתי כאן קטע מתוך מאמר ביקורת על ספריו של ק.צטניק.
הספר מאיר גם את פניה המכוערים של החברה היהודית, את משתפי הפעולה, את המנצלים בציניות את המצב למען בצע אישי, את המבקשים לדחות את הקץ במחיר השבעת רצונו של הצורר, במחיר הסגרת אחים, את עליית אנשי השוליים וירידתם של החכמים, של המשכילים, של העשירים, ושל המכובדים של אתמול. דומה, סדרי עולם מתמוטטים, דבר אינו בטוח, דבר
אינו יציב, אך גם בעת אבדן דרך ישנם עדיין בני אדם ששומרים על צלם האדם, מסכנים עצמם למען זולתם, רואים את הכלל כולו ונאמנים ליקיריהם. ק' צטניק שופך אור על הכשרונות המעולים שהיו בין הנספים ועל הקץ שהקיץ עליהם פתאום. מעת לעת מבקיעים כמו מעולם אחר זכרונות של חיים מן התקופה שלפני.
ק' צטניק מוביל אותנו שלב אחרי שלב מהמהפך שחל בחיי היהודים. עודם שקועים בענייניהם, איש איש במעגלו החברתי ועל פי הרגליו, וכבר שולטים המחסור, האימה, ההשפלה. אין זה רק תיעוד מדויק של מלאכת ההונאה הנאצית והכניעה היהודית, האכזריות, מול חוסר הישע, השיטתיות שבתכנון שלבי ההשמדה והניסיון להישרד, זוהי תעודה ספרותית חשובה. על אף הכול, ישנה אמונה בכוחה של המלה הכתובה להעביר מקצת ממה שעבר על האנשים, מדרך הקיום, מהייאוש ומהתקווה. והמסר הזה מגיע אלינו הקוראים, ואנו מנסים לשאול את עצמנו: מה היו חושבים כל אותם אומללים אילו ידעו, שנשתתף עמם בסבלם כאן, תחת שמי השמש והתכלת העזה? כי נעלה את זכרם בעצם ההתייחדות עמם בשעת הקריאה?
לזכור ולעולם לא לשכוח היא צוואתם של ששת מיליון הנרצחים, לעולם לא עוד!
ק.צטניק, ניצול אושוויץ, הביא בספריו את תאורי המוות, את ריח הקרמטוריום ואת תמונות עגלות המתים. בין ספריו: "סלמנדרה", "בית הבובות", "פיפל", "השעון אשר מעל הראש" , "קראו לו פיפל" , "כוכב האפר" ו"חול מאפר". ק.צטניק הינו אחד מניצולי השואה הבודדים שהעלה את העדויות מ"שם" (הוא קרא ל"שם" פלנטה אחרת) רוב ניצולי השואה התביישו לספר לבני משפחתם את אשר קרה להם. דמיינו לעצמכם את הנערות והנשים היהודיות שנאנסו בידי הנאצים. אז האם אתם מצפים שהאמא תספר לילדיה שנאנסה בידי חיות האדם. או את האב שיספר לבני משפחתו על ההתעללויות שעבר במחנה הן מצד השומרים הגרמנים והאוקראינים והן מידי ה"קאפו" (משתפי פעולה יהודים) וכן אסירים אחרים. אתם יודעים כל סיפורי הזוועה על בתי הכלא, מתגמדים מול הזוועות שהתרחשו במחנות המוות וההשמדה. על כל אלו כתב ק.צטניק בספריו. את כל מה שלא שמעתם מההורים והסבים תקראו בספריו של ק.צטניק זה חשוב להנחלת המורשת של דורנו והדורות הבאים.
את ספריו של ק.צטניק, קראתי לפני עשרות שנים ומשוכנע אני כי מזה שלושים שנה כבר אין קוראים לספריו. למרות המאמצים מצידו להחדיר את ספריו כספרי לימוד, מערכת החינוך הישראלית התעלמה מהם, חלק מהמבקרים האשימו אותו בזילות השואה ע"י תאורים פורנוגרפים (אך הם לא היו שם!!!, הוא כן). לעומת זאת ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו להצלחה בחו"ל. מכחישי השואה הישראלים החלו את פעילותם החל משנת 1943 כאשר ידוע היה גורל יהדות אירופה. המאצ'ו הישראלי לא הסכים להזדהות עם היהודים האומללים שהלכו כצאן לטבח. שרידי מחנות המוות שהגיעו לישראל נאלצו להתגונן על הליכתם כצאן לטבח והתרבות האירופאית שהביאו נמחקה עקב רצונם לכפר על "מחדלם". מול מכונת המלחמה הגרמנית כל צבאות אירופה נפלו, אך המנהיגות הישראלית מדור הפלמ"ח לעגו לניצולים. הכל השתנה עם תחילת משפט אייכמן שנלכד בידי סוכני המוסד בארגנטינה.
השמעת משפט אייכמן (1961) ברדיו והכתבות היומיומיות בעיתונות, העבירו סופסוף למאצ'ואים הישראלים מה באמת קרה שם. גדעון האוזנר התובע התעלה על עצמו והפך שלוחם של ששת המיליונים שנרצחו. שתי עדויות עיקריות הצליחו להעביר את עוצמת הרוע ואימתו את מה שכולנו לא רצינו להאמין שקרה. זו של ק.צטניק ושל יואל ברנד שהעיד על "העיסקה עם השטן" בה השתתפו קסטנר מנהיג יהודי הונגריה ואדולף אייכמן. עדותו של יואל ברנד היתה מלווה, "ברעשים והפרעות" מצד שלטונות המדינה קרי ר"מ ישראל ד. בן גוריון כיוון שהאשים את מנהיגי היישוב בנטישת יהדות הונגריה. ממליץ לקרוא את הספר ה"כחש" של בן הכט על פרשת קסטנר.
רק עם עלייתו לדוכן העדים במשפט אייכמן התברר שיחיאל דינור הוא הסופר שהסתתר מאחורי שם העט ק. צטניק, הוא סיפר על זוועות אושוויץ ועל הסיוטים שרודפים אותו מאז. הוא נאם בפאתוס רב ואז התמוטט ק.צטניק על דוכן העדים. התמוטטותו על דוכן העדים שודר ברחבי הארץ והעולם ותרם למשפט יותר מאשר כל יתר העדויות.
עדותו של ק.צטניק במשפט אייכמן
אני ממליץ לכם לקרוא את שלושת הספרים (כרוניקה של משפחה ) "סלמנדרה", "בית הבובות" ו"פיפל" בהם תלמדו על החיים היומיומים של האסירים היהודים ואת המאבק לחיים כאשר כל האמצעים כשרים כדי לשרוד עוד יום. האימרה של ק.צטניק "ההבדל בין אדם שבע לרעב הם רק שש שעות" בספר "סלמנדרה" (על שם אשתו הראשונה של הסופר, גם אלגוריה על לטאת האש שקמה לתחייה מהמשרפות) הסופר מספר על חייו בתקופת המלחמה, עד שהתצטרף ליחידת ה"זונדרקומנדו" כלומר הוא משמש כסניטר המפנה את הגופות מתאי הגזים למשרפות במחנה אושוויץ, איש הזונדרקומנדו מודע לזה שהגרמנים ברצותם להסתיר את פשעם יוציאו את הצוות להורג ויחליפום וחוזר חלילה. ישנם שם גם התאורים של מאבקי האסירים לשרוד ולהעביר עוד יום, להסתרת המזון הבגדים והנעליים שעזרו לחזקים לשרוד. בספר "בית הבובות" מסופר על אחותו התאומה של הסופר דניאלה, נערה בת 14 שעקב יופיה נשלחה למחנה נשים שמהווה בית זונות לקצינים וחיילים גרמנים. בספר " פיפל" הוא משלים את הסיפור המשפחתי עם אחיו מוני שכמו עוד ילדים יהודים, היו קורבנות תאוות המין של שומרי המחנות.
אני רואה בקריאת ספרות השואה, חשיבות בהחדרת ערכי אהבת הארץ והמדינה. לדורנו השאנן שמזה שישים שנה אינו מבין, מהו רעב ותלאות מלחמה, כולנו הפכנו שאננים ובמיוחד מנהיגי העדר אשר במקום לראות למרחוק, מתעסקים בעשייה לביתם. וכולנו באיוולתנו מחקים אותם. כמו כן להבין שמכחישי השואה מנסים למחוק את הזוועה שביצעו הגרמנים, אך גם כל יתר עמי אירופה ואמריקה סיעו בידם.
הבאתי כאן קטע מתוך מאמר ביקורת על ספריו של ק.צטניק.
הספר מאיר גם את פניה המכוערים של החברה היהודית, את משתפי הפעולה, את המנצלים בציניות את המצב למען בצע אישי, את המבקשים לדחות את הקץ במחיר השבעת רצונו של הצורר, במחיר הסגרת אחים, את עליית אנשי השוליים וירידתם של החכמים, של המשכילים, של העשירים, ושל המכובדים של אתמול. דומה, סדרי עולם מתמוטטים, דבר אינו בטוח, דבר
אינו יציב, אך גם בעת אבדן דרך ישנם עדיין בני אדם ששומרים על צלם האדם, מסכנים עצמם למען זולתם, רואים את הכלל כולו ונאמנים ליקיריהם. ק' צטניק שופך אור על הכשרונות המעולים שהיו בין הנספים ועל הקץ שהקיץ עליהם פתאום. מעת לעת מבקיעים כמו מעולם אחר זכרונות של חיים מן התקופה שלפני.
ק' צטניק מוביל אותנו שלב אחרי שלב מהמהפך שחל בחיי היהודים. עודם שקועים בענייניהם, איש איש במעגלו החברתי ועל פי הרגליו, וכבר שולטים המחסור, האימה, ההשפלה. אין זה רק תיעוד מדויק של מלאכת ההונאה הנאצית והכניעה היהודית, האכזריות, מול חוסר הישע, השיטתיות שבתכנון שלבי ההשמדה והניסיון להישרד, זוהי תעודה ספרותית חשובה. על אף הכול, ישנה אמונה בכוחה של המלה הכתובה להעביר מקצת ממה שעבר על האנשים, מדרך הקיום, מהייאוש ומהתקווה. והמסר הזה מגיע אלינו הקוראים, ואנו מנסים לשאול את עצמנו: מה היו חושבים כל אותם אומללים אילו ידעו, שנשתתף עמם בסבלם כאן, תחת שמי השמש והתכלת העזה? כי נעלה את זכרם בעצם ההתייחדות עמם בשעת הקריאה?
לזכור ולעולם לא לשכוח היא צוואתם של ששת מיליון הנרצחים, לעולם לא עוד!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה