בדירת הפנטהאוז בקומה השביעית שמעלינו. התגוררו שושי ויוני עם שלושת
ילדיהם. יוני היה איש עסקים נמרץ שהרבה בנסיעות עסקים. לאחר כל נסיעה, חדר
האשפה התמלא באריזות קרטון של צעצועים ונעליים. שוש היתה עקרת בית צנועה
שהרבתה להתרועע עם שתי שכנות איתן העבירה את הזמן בעישון סיגרילות ושתיית
ספלי קפה בכוסות נייר בחזית הבנין.
הימים היו תחילת שנות השמונים, להזכירכם הכלכלה הישראלית באותם ימים היתה חולה מאד. אינפלציה של עשרות ומאות אחוזים ניהלה את אורח החיים הישראלי. כולנו נמצאנו אז במרוץ מטורף אחר המחירים. איך נהגו הסוחרים אז לומר לי כשהייתי מתמקח עמם על המחיר "אני צריך להוציא עכשו כסף מכיסי בכדי לקנות את אותו מוצר" או "לי זה יעלה יותר". באותם ימים, החלו עגלות המרכולים לגדול לאורך לרוחב ולעומק, בכדי לאפשר לקונים לבצע קניות גדולות ולאחסן את המלאי בבית ובכך ל"חסוך" כסף, כי הרי מחר מחרתיים הם ישלמו לפחות 10-20% יותר על אותם מוצרים. מרבית עם ישראל בנו מזווים בכל פינה בבית ובמרפסות. קנו דיפ-פריזרים זוללי חשמל, שתיים ואף שלוש דלתות אך כולם יצאו מחוייכים לאחר שקנו ודפקו את השיטה. גם יוני ושושי שעמד לרשותם שטח נדל"ני נרחב, ניצלו את המצב ובנו חדר מזווה על המרפסת הנרחבת שם אוחסנו כל המצרכים. את הקניות ערך נהגו של יוני אחת לשבוע והיה מעלה את המצרכים לדירה.
*הצילום לאילוסטרציה בלבד רמי לוי, סניף קניון איילון צילם: דניאל בר און
מירי שהיתה אחת משלישיית הנשים שנהגו לרכל בחזית הבנין, גילתה יום אחד לאשתי שניתן לרכוש חומרי ניקוי בחצי מחיר אצל שושי שמוכרת את המוצרים במזומן בלבד. נו אשתי כמו יתר נשות הבנין החלו לרכוש מדי פעם קצת חומרי ניקוי, קצת חבילות בשר קפוא, עופות, בשמים יוקרתיים וכיו"ב.
"מה קורה שם?" שאלתי את אשתי "האם יש להם בפנטהאוז מפעל לחומרי ניקוי מזויפים?, האם זו סחורה גנובה?" "לא" השיבה לי אשתי. "הסיפור שם הוא שיוני הינו גבר קנאי, שאסר על שושי לצאת לעבוד ומאידך קמץ את ידו בנושא הכספי, מדי יום הקציב לה עשרה שקלים לקניית לחם חלב ועיתון, את יתר המצרכים הוא קנה והביא הביתה".
כשביקשה שוש ממנו כסף לחוגים ושיעורי עזר לבנים היה עונה לה "אני בקושי סיימתי כיתה ח' ותראי אותי אני מצליחן, חבל על הכסף לחוגים ולשיעורים הפרטים, הבנים יעבדו אצלי בעסק" כמובן שגם כסף לבגדים לא העניק לה, ניתן היה לראות אותה כל השבוע באותו חלוק מהוה או באותה חצאית ג'ינס שיצאה מהאופנה.
אך כאמור שושי מצאה את הדרך להתפרנס, היא החלה למכור סחורה מהמלאי במחסניה במחירים תחרותים, מעניין שכל הבנין ידע על הסידור למעט יוני שהמשיך לסבסד אותנו. אך לאחר כל מוצ"ש מגיע יום ראשון. ביום שני הגיעו שתי משאיות העמיסו את תכולת הפנטהאוז והפליגו לנחלה שרכש יוני באיזה מושב בשרון. החגיגה שלנו נגמרה.
מהו הלקח שאני מנסה להבהיר לגברים? נשים שונאות גברים קמצנים, תנו לאישתכם לבזבז במידה, זה ישתלם לכם.
נ.ב. בירושולים מתגוררת משפחה ידועה שאת שמה אסור לי לאמר. הרכילאים אומרים שחייטו של הבעל תפר את כיסי מכנסיו והאישה כמו כל אישה זקוקה לתכשיטים, הרימה טלפון לאלמוני ולפלמוני והם פינקו אותה בתכשיטים. הבעל יש לציין שאינו קנאי והוא שמח בשמחתה. מאחורי כל גבר קמצן עומדת אישה יצירתית.
*שמות גיבורי הסיפור בדויים ושמורים במערכת.
הימים היו תחילת שנות השמונים, להזכירכם הכלכלה הישראלית באותם ימים היתה חולה מאד. אינפלציה של עשרות ומאות אחוזים ניהלה את אורח החיים הישראלי. כולנו נמצאנו אז במרוץ מטורף אחר המחירים. איך נהגו הסוחרים אז לומר לי כשהייתי מתמקח עמם על המחיר "אני צריך להוציא עכשו כסף מכיסי בכדי לקנות את אותו מוצר" או "לי זה יעלה יותר". באותם ימים, החלו עגלות המרכולים לגדול לאורך לרוחב ולעומק, בכדי לאפשר לקונים לבצע קניות גדולות ולאחסן את המלאי בבית ובכך ל"חסוך" כסף, כי הרי מחר מחרתיים הם ישלמו לפחות 10-20% יותר על אותם מוצרים. מרבית עם ישראל בנו מזווים בכל פינה בבית ובמרפסות. קנו דיפ-פריזרים זוללי חשמל, שתיים ואף שלוש דלתות אך כולם יצאו מחוייכים לאחר שקנו ודפקו את השיטה. גם יוני ושושי שעמד לרשותם שטח נדל"ני נרחב, ניצלו את המצב ובנו חדר מזווה על המרפסת הנרחבת שם אוחסנו כל המצרכים. את הקניות ערך נהגו של יוני אחת לשבוע והיה מעלה את המצרכים לדירה.
*הצילום לאילוסטרציה בלבד רמי לוי, סניף קניון איילון צילם: דניאל בר און
מירי שהיתה אחת משלישיית הנשים שנהגו לרכל בחזית הבנין, גילתה יום אחד לאשתי שניתן לרכוש חומרי ניקוי בחצי מחיר אצל שושי שמוכרת את המוצרים במזומן בלבד. נו אשתי כמו יתר נשות הבנין החלו לרכוש מדי פעם קצת חומרי ניקוי, קצת חבילות בשר קפוא, עופות, בשמים יוקרתיים וכיו"ב.
"מה קורה שם?" שאלתי את אשתי "האם יש להם בפנטהאוז מפעל לחומרי ניקוי מזויפים?, האם זו סחורה גנובה?" "לא" השיבה לי אשתי. "הסיפור שם הוא שיוני הינו גבר קנאי, שאסר על שושי לצאת לעבוד ומאידך קמץ את ידו בנושא הכספי, מדי יום הקציב לה עשרה שקלים לקניית לחם חלב ועיתון, את יתר המצרכים הוא קנה והביא הביתה".
כשביקשה שוש ממנו כסף לחוגים ושיעורי עזר לבנים היה עונה לה "אני בקושי סיימתי כיתה ח' ותראי אותי אני מצליחן, חבל על הכסף לחוגים ולשיעורים הפרטים, הבנים יעבדו אצלי בעסק" כמובן שגם כסף לבגדים לא העניק לה, ניתן היה לראות אותה כל השבוע באותו חלוק מהוה או באותה חצאית ג'ינס שיצאה מהאופנה.
אך כאמור שושי מצאה את הדרך להתפרנס, היא החלה למכור סחורה מהמלאי במחסניה במחירים תחרותים, מעניין שכל הבנין ידע על הסידור למעט יוני שהמשיך לסבסד אותנו. אך לאחר כל מוצ"ש מגיע יום ראשון. ביום שני הגיעו שתי משאיות העמיסו את תכולת הפנטהאוז והפליגו לנחלה שרכש יוני באיזה מושב בשרון. החגיגה שלנו נגמרה.
מהו הלקח שאני מנסה להבהיר לגברים? נשים שונאות גברים קמצנים, תנו לאישתכם לבזבז במידה, זה ישתלם לכם.
נ.ב. בירושולים מתגוררת משפחה ידועה שאת שמה אסור לי לאמר. הרכילאים אומרים שחייטו של הבעל תפר את כיסי מכנסיו והאישה כמו כל אישה זקוקה לתכשיטים, הרימה טלפון לאלמוני ולפלמוני והם פינקו אותה בתכשיטים. הבעל יש לציין שאינו קנאי והוא שמח בשמחתה. מאחורי כל גבר קמצן עומדת אישה יצירתית.
*שמות גיבורי הסיפור בדויים ושמורים במערכת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה