פיתרון סופי נוסח האיסלם

   לפני כ 80 שנה בשנת 1932 החלו האנטישמים הגרמנים בהפצת רעיון הפיתרון הסופי. אף אחד בעולם לא רצה להאמין, שהנאצים באמת מתכוונים לבצע את הפיתרון הסופי. לא היהודים בפולין ובגרמניה ואף לא יתר אומות העולם, שהפטירו זה יעבור להם, כשהיטלר יעלה לשלטון. המשטר הנאצי החל בהתעצמותו והחל לכרסם לעצמו נתחים מאירופה.
הצרפתים והאנגלים הבליגו, כאשר היטלר השתלט על חבל הרוהר בשנת 1936 ואח"כ על צ'כוסלובקיה בשנת 1938  בזכות גישתו הפייסנית של צ'מברליין שהקריב את צ'כוסלובקיה לטובת ה"שלום". לגרמניה היו אז שש דיביזיות של טנקים ולצרפת היו אז 36 דיביזיות טנקים שיכלו למחוץ את הגרמנים כמו זבוב. אך ממשלת צרפת היתה מסוכסכת עם עצמה, והפוליטיקאים העדיפו לרפד את ישבנם השמן מאשר להסתכן במלחמה. לו צרפת היתה מזיזה רק טנק אחד ומאיימת על היטלר שחימש את צבאו, ההסטוריה היתה נכתבת אחרת. אך חוסר הנחישות סייעו בידי היטלר לממש את תוכניתו ל"רייך בן אלף השנה"
   את הפיתרון הסופי לפי תורת הנאצים כולנו זוכרים. איך טבחו הגרמנים ובני בריתם האוקראינים, הפולנים והליטאים ביהודים. לכל אלה שלא זוכרים כדאי להזכיר גם את הלאומנים הערבים בעירק ובא"י שהצטרפו ותמכו בנאצים. ולאחר המפלה הנאצים מצאו מקלט בדמשק ובבגדד, משם הם המשיכו בתעמולת הזוועה כנגד היהודים. אך משום מה זכרונם של היהודים והישראלים קצר. רובנו מתעלמים מהאזהרות (למי ששכח ערפאת יום לאחר חתימת הסכמי אוסלו אמר בקול צלול ורם "פלסטין כולה שלנו ובירתה ירושולים ומי שלא מאמין ישתה ממי הים של עזה") ואיננו מוכנים לקרוא את הכתובת על הקיר.
  אז כיום ההסטוריה חוזרת, המוסלמים מעונינים ב "ג'יהאד של אלף שנים" גם כיום הכתובות והאזהרות מפוזרות ברחבי העולם. הבאתי לכם סרטון אחד הטובים שמציג את הרוע והרשע האיסלמי. את שיניהם וציפורניהם המנהיגים ושלוחיהם אינם מנסים להסתיר. אך עדרי הכבשים שוב מלחכים עשב ולועגים למזהירים. תעזבו אותם בשקט, זה רק קומץ משוגעים, אכן ההסטוריה חוזרת. אז תתעוררו ותעירו את הכלבים שיטפלו בזאבים הרעים.
  אגדה עממית מספרת על משלחת של הזאבים שהציעה לכבשים שלום "לא עוד נטרוף אתכם, נתיר לכם לרעות בשקט ושלווה, אך יש לנו בקשה אחת קטנה סלקו את הכלבים שמתרוצצים כמו מטורפים ומפחידים לנו את הגורים, שמתחילים לגמגם". מנהיגי הכבשים נועצו ביניהם ואכן היו כמה כבשים משכילות שחלקן כתבו ספרים ומחזות וחלקם קיבלו פרסי הוקרה על מהייתם הטהורה מה...מה.....מה ובדעה אחת סילקו ופיטרו את עדר הכלבים הנבחנים. את ההמשך כולכם בוודאי מדמיינים.
לזכור ולא לשכוח!! גם בתקופת מלחמת העולם השנייה רבים ממנהיגי הקהילה הצילו את עצמם ובני ביתם ע"ח הציבור.

הפתרון הסופי גירסת האיסלם

סלמנדרה

  לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני מביא לידיעת הקוראים את ספריו של הסופר יחיאל דינור, שהשתמש בשם העט    "ק. צטניק" . שמו הספרותי הינו נגזרת של קאצט שבשפה הגרמנית משמעותו מחנה ריכוז. קאצט הוא גם שם לכיכר העיר בה רוכזו היהודים. בגטאות התקיימו מדי מספר שבועות קאצט'ס, ריכוז ומשלוח טרנספורט של יהודים מכיכר העיר בידי קלגסי האס.אס ופעילות זו שהיא ריכוז הצאן לטבח נקראה "קאצט".
   ק.צטניק, ניצול אושוויץ, הביא בספריו את תאורי המוות, את ריח הקרמטוריום ואת תמונות עגלות המתים. בין ספריו: "סלמנדרה", "בית הבובות", "פיפל", "השעון אשר מעל הראש" , "קראו לו פיפל" , "כוכב האפר" ו"חול מאפר". ק.צטניק הינו אחד מניצולי השואה הבודדים שהעלה את העדויות מ"שם" (הוא קרא ל"שם" פלנטה אחרת) רוב ניצולי השואה התביישו לספר לבני משפחתם את אשר קרה להם. דמיינו לעצמכם את הנערות והנשים היהודיות שנאנסו בידי הנאצים. אז האם אתם מצפים שהאמא תספר לילדיה שנאנסה בידי חיות האדם. או את האב שיספר לבני משפחתו על ההתעללויות שעבר במחנה הן מצד השומרים הגרמנים והאוקראינים והן מידי ה"קאפו" (משתפי פעולה יהודים) וכן אסירים אחרים. אתם יודעים כל סיפורי הזוועה על בתי הכלא, מתגמדים מול הזוועות שהתרחשו במחנות המוות וההשמדה. על כל אלו כתב ק.צטניק בספריו. את כל מה שלא שמעתם מההורים והסבים תקראו בספריו של ק.צטניק זה חשוב להנחלת המורשת של דורנו והדורות הבאים.
    את ספריו של ק.צטניק, קראתי לפני עשרות שנים ומשוכנע אני כי מזה שלושים שנה כבר אין קוראים לספריו. למרות המאמצים מצידו להחדיר את ספריו כספרי לימוד, מערכת החינוך הישראלית התעלמה מהם, חלק מהמבקרים האשימו אותו בזילות השואה ע"י תאורים פורנוגרפים (אך הם לא היו שם!!!, הוא כן). לעומת זאת ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו להצלחה בחו"ל. מכחישי השואה הישראלים החלו את פעילותם החל משנת 1943 כאשר ידוע היה גורל יהדות אירופה. המאצ'ו הישראלי לא הסכים להזדהות עם היהודים האומללים שהלכו כצאן לטבח. שרידי מחנות המוות שהגיעו לישראל נאלצו להתגונן על הליכתם כצאן לטבח והתרבות האירופאית שהביאו נמחקה עקב רצונם לכפר על "מחדלם". מול מכונת המלחמה הגרמנית כל צבאות אירופה נפלו, אך המנהיגות הישראלית מדור הפלמ"ח לעגו לניצולים. הכל השתנה עם תחילת משפט אייכמן שנלכד בידי סוכני המוסד בארגנטינה.
  השמעת משפט אייכמן (1961) ברדיו והכתבות היומיומיות בעיתונות, העבירו סופסוף למאצ'ואים הישראלים מה באמת קרה שם.  גדעון האוזנר התובע התעלה על עצמו והפך שלוחם של ששת המיליונים  שנרצחו. שתי עדויות עיקריות הצליחו להעביר את עוצמת הרוע ואימתו את מה שכולנו לא רצינו להאמין שקרה. זו של ק.צטניק ושל יואל ברנד שהעיד על "העיסקה עם השטן" בה השתתפו קסטנר מנהיג יהודי הונגריה ואדולף אייכמן. עדותו של יואל ברנד היתה מלווה, "ברעשים והפרעות" מצד שלטונות המדינה קרי ר"מ ישראל ד. בן גוריון כיוון שהאשים את מנהיגי היישוב בנטישת יהדות הונגריה. ממליץ לקרוא את הספר ה"כחש" של בן הכט על פרשת קסטנר.

   רק עם עלייתו לדוכן העדים במשפט אייכמן התברר שיחיאל דינור הוא הסופר שהסתתר מאחורי שם העט ק. צטניק, הוא סיפר על זוועות אושוויץ ועל הסיוטים שרודפים אותו מאז. הוא נאם בפאתוס רב ואז התמוטט ק.צטניק על דוכן העדים. התמוטטותו על דוכן העדים שודר ברחבי הארץ והעולם ותרם למשפט יותר מאשר כל יתר העדויות.
עדותו של ק.צטניק במשפט אייכמן

    אני ממליץ לכם לקרוא את שלושת הספרים (כרוניקה של משפחה ) "סלמנדרה", "בית הבובות" ו"פיפל" בהם תלמדו על החיים היומיומים של האסירים היהודים ואת המאבק לחיים כאשר כל האמצעים כשרים כדי לשרוד עוד יום. האימרה של ק.צטניק "ההבדל בין אדם שבע לרעב הם רק שש שעות" בספר "סלמנדרה" (על שם אשתו הראשונה של הסופר, גם אלגוריה על לטאת האש שקמה לתחייה מהמשרפות) הסופר מספר על חייו בתקופת המלחמה, עד שהתצטרף ליחידת ה"זונדרקומנדו" כלומר הוא משמש כסניטר המפנה את הגופות מתאי הגזים למשרפות במחנה אושוויץ, איש הזונדרקומנדו מודע לזה שהגרמנים ברצותם להסתיר את פשעם יוציאו את הצוות להורג ויחליפום וחוזר חלילה. ישנם שם גם התאורים של מאבקי האסירים לשרוד ולהעביר עוד יום, להסתרת המזון הבגדים והנעליים שעזרו לחזקים לשרוד. בספר "בית הבובות" מסופר על אחותו התאומה של הסופר דניאלה, נערה בת 14 שעקב יופיה נשלחה למחנה נשים שמהווה בית זונות לקצינים וחיילים גרמנים. בספר " פיפל" הוא משלים את הסיפור המשפחתי עם אחיו מוני שכמו עוד ילדים יהודים, היו קורבנות תאוות המין של שומרי המחנות.   
   אני רואה בקריאת ספרות השואה, חשיבות בהחדרת ערכי אהבת הארץ והמדינה. לדורנו השאנן שמזה שישים שנה אינו מבין, מהו רעב ותלאות מלחמה, כולנו הפכנו שאננים ובמיוחד מנהיגי העדר אשר במקום לראות למרחוק, מתעסקים בעשייה לביתם. וכולנו באיוולתנו מחקים אותם. כמו כן להבין שמכחישי השואה מנסים למחוק את הזוועה שביצעו הגרמנים, אך גם כל יתר עמי אירופה ואמריקה סיעו בידם.
הבאתי כאן קטע מתוך מאמר ביקורת על ספריו של ק.צטניק.
   הספר מאיר גם את פניה המכוערים של החברה היהודית, את משתפי הפעולה, את המנצלים בציניות את המצב למען בצע אישי, את המבקשים לדחות את הקץ במחיר השבעת רצונו של הצורר, במחיר הסגרת אחים, את עליית אנשי השוליים וירידתם של החכמים, של המשכילים, של העשירים, ושל המכובדים של אתמול. דומה, סדרי עולם מתמוטטים, דבר אינו בטוח, דבר
אינו יציב, אך גם בעת אבדן דרך ישנם עדיין בני אדם ששומרים על צלם האדם, מסכנים עצמם למען זולתם, רואים את הכלל כולו ונאמנים ליקיריהם. ק' צטניק שופך אור על הכשרונות המעולים שהיו בין הנספים ועל הקץ שהקיץ עליהם פתאום. מעת לעת מבקיעים כמו מעולם אחר זכרונות של חיים מן התקופה שלפני.

   ק' צטניק מוביל אותנו שלב אחרי שלב מהמהפך שחל בחיי היהודים. עודם שקועים בענייניהם, איש איש במעגלו החברתי ועל פי הרגליו, וכבר שולטים המחסור, האימה, ההשפלה. אין זה רק תיעוד מדויק של מלאכת ההונאה הנאצית והכניעה היהודית, האכזריות, מול חוסר הישע, השיטתיות שבתכנון שלבי ההשמדה והניסיון להישרד, זוהי תעודה ספרותית חשובה. על אף הכול, ישנה אמונה בכוחה של המלה הכתובה להעביר מקצת ממה שעבר על האנשים, מדרך הקיום, מהייאוש ומהתקווה. והמסר הזה מגיע אלינו הקוראים, ואנו מנסים לשאול את עצמנו: מה היו חושבים כל אותם אומללים אילו ידעו, שנשתתף עמם בסבלם כאן, תחת שמי השמש והתכלת העזה? כי נעלה את זכרם בעצם ההתייחדות עמם בשעת הקריאה?


לזכור ולעולם לא לשכוח היא צוואתם של ששת מיליון הנרצחים, לעולם לא עוד!

אקסטרה לארג'

  פדרו נכנס לבית המרקחת השכונתי, ניגש לרוקח ואומר "אני זקוק לקונדומים" הרוקח מפנה אותו לדלפק הצדדי שם עומדת הרוקחת. פדרו אומר לה "תני לי קונדומים בבקשה". "איזו מידה אתה צריך? " שואלת הרוקחת. פדרו משיב לה "אין לי מושג, זו הפעם הראשונה שלי". הרוקחת אומרת לו "בוא ניקח לך מידה" ורומזת לפדרו להכנס עמה לחדר האחורי. הרוקחת הפשילה את שמלתה ופדרו התחיל להזדעזע עמה. לאחר שסיימו הרוקחת אמרה לו "אקסטרה אקסטרה לארג', כמה חבילות תקח?" פדרו שכפתר את מכנסיו השיב לה "תני לי שתי חפיסות".
   פדרו נפגש בערב עם פנצ'ו וסיפר לו את הסיפור המוזר שקרה לו היום. למחרת בשעת צהריים נכנס פנצ'ו לבית המרקחת, נגש לרוקחת ואמר לה "תני לי קונדומים בבקשה" "איזו מידה אתה צריך? " שואלת הרוקחת. פנצ'ו משיב לה "אין לי מושג, זו הפעם הראשונה שלי". הרוקחת אומרת לו "בוא ניקח לך מידה" ורומזת לפנצ'ו להכנס עמה לחדר האחורי. הרוקחת הפשילה את שמלתה ופנצ'ו התחיל להזדעזע עמה. לאחר שסיימו הרוקחת אמרה לו "אקסטרה לארג', כמה חבילות תקח?" פנצ'ו שכפתר את מכנסיו השיב לה "תודה, באתי רק לקחת מידה".
  בערב נפגש פדרו עם חואניטה חברתו ואת ההמשך תוכלו לראות בקליפ.

פיני ידידי עדכן אותי שהוא מכיר את אשת הרוקח, ביום היא מוכרת תרופות ולוקחת מידות.
ופעמיים בשבוע היא מופיעה, כנגנת הקסטנייטות מאנדלוסיה.
שלוש פעמים בראבו לגברת ולמי שאינו יודע לשאול, האקדמיה ללשון גיירה את הקסטנייטות לערמוניות!!
ויוה אספניה,

בשוק של סביליה ראיתי פעם חמשיר:
ששה מיליארד זבובים,
אינם טועים,
גם הם אוכלים,
גללי סוסים,
ריקוד הסביליאנה

קסילופון יפני

  את הסיפור הזה אני חייב לחברי גד רפאלי המומחה ללוגיסטיקה. לפני שלוש שנים הוא סיפר לי על היפנים שהזמינו אצלו מליון כפיסי עץ מיוחדים. הזמנה זו מוטטה את מערכת ה"סאפ" של מפעלו. גדי טוען שהיפנים השתגעו. אולי זה בגלל הישראלים שמוכרים להם זיופים במחירים מופקעים, רעידות האדמה, הצונאמי, הכורים האטומים שנחרבו, הין שמתחזק התשואה האפסית שהם מקבלים בבנקים. אז עד שלא ימציאו ביפן משהו חדש הם משתגעים. יפנים רבים התחילו לספור גרגרי אורז אך חצי יפן יצאו ליער חטבו כפיסי עצים ובדייקנות יפנית טיפוסית בנו קסילופון מקורי שאצלנו בישראל יכול היה לשמש כגשר מעל לים כינרת.
 
  כיוון שאנו עוסקים ביפן נזכרתי בבדיחה של כמעט יובל שנים. זוכרים את סכיני הגילוח של ג'ילט? אז בישראל של שנת 1960 הצליחו מדעני מכון וויצמן לקדוח חור בקוטר של שערה לאורכו של סכין גילוח.

המוצר נשלח לועדת פרס הגינס. שמעו השוויצרים על ההשג הישראלי והם קדחו חור בסכין ובנוסף הצליחו לייצר תבריג ולהבריג בורג בקוטר שערה. ועדת גינס כמעט רשמה זאת כשיא אז במפעל טויוטה הצליחו לרשום בתוך הקדח "מייד אין ג'פאן  Made in Japan " אז בואו נריע לאנשים החרוצים והדייקנים שבזכותם אנו נהנים מכל הגאדג'טים.
 "גוד בלייס ג'פאן"
                           קסילופון עץ

  

זו הנגריה שבה מנסרים את הכפיסים לקסילופונים 

 

פונאר

  מכל השירים שנכתבו, לזכר העיירות והגטאות היהודים שנחרבו בשואה, השיר פונאר אינו מוכר. שיר זה שנכתב על הטבח בגטו וילנה שבליטא בשנת 1941 כן חלפו כבר 70 שנה. מלות השיר אקטואליות גם בימים שלאחר קום המדינה, שאזרחים חפים מפשע נרצחו בידי מחבלים ערביים. מבחינתי השיר פונאר הינו אחד מהשירים היפים אך הלא מוכרים, אני אוהב את הלחן המכובד, בילדותי לא למדו אותו בבתי הספר ועל כן מילותיו אינן שגורות עמי, אז אני ממליץ להכנס לאתר זמרשת שבו שימרו את השירים הישנים והטובים.  שירי השואה שנלמדו והושרו בטקסי ימי הזיכרון, היו בעיקר שירי הגבורה "שיר הפרטיזנים" או "אש בעיירה". השיר פונאר מתאר במילותיו המדויקות ובלחן השקט את גיא ההריגה של יהדות אירופה. הבאתי את השיר בשתי השפות עברית ויידיש וממליץ לכם להעבירו למשמרת לידי דור ההמשך.
פונאר - גרסה עברית

פונאר - גירסה ביידיש

פונאר
מילים: נוח וולקוביסקי, שמריהו (שמר'קה) קצ'רגינסקי
תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי
לחן: אלכסנדר תמיר (וולקוביסקי)

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קַרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

פסטיבלים למאזוכיסטים

  הסופר זוכה פרס נובל לספרות ארנסט המינגוויי הינו אחד מהסופרים האהובים עלי. התוודעתי לספריו רק לאחר שצפיתי בסרט "למי צלצלו הפעמונים" שעלילתו מתרחשת בתקופת מלחמת האזרחים בספרד. לאחר קריאת "וזרח השמש", כאן התוודע הסופר אל הריטואל הספרדי של מלחמות הפרים והפסטיבל השנתי "לרוץ עם הפרים" בפמפלונה. המינגוויי חולק עם הקוראים את התככים וההונאות של אמרגני המופעים בזירה. פרסום ספרו של המינגוויי "וזרח השמש" הפך את ספרד לאתר תיירותי עקב תאוריו הציורים של הערים והעיירות שאותן ביקר תוך עונת מלחמת הפרים. לאלו מכם חובבי השתייה וההרפתקאות אמליץ לקרוא גם את ספריו "הקץ לנשק", "קיץ מסוכן" "מוות אחר הצהריים" שבהם מתוארים המטאדורים עוזריהם וכל יתר העוסקים בשואו. למאצ'ואים שביניכם אמליץ גם להצטרף לאחד מהטיולים המאורגנים לפיינשמקערים, שעוקב אחר מסעות המינגוויי בספרד, תבקרו בעיירות הציוריות שבהן נמצאות הזירות המפורסמות בספרד. תחזו בלוחמי הפרים הנערצים, תחושו כמו המינגווי ואולי גם אתם תתחילו לכתוב סיפורים. 

  מאז אמצע שנות השלושים המוני תיירים באים מדי שנה לספרד להנות מחופיה, מאתריה ההיסטורים ואולי גם מהמטבח הספרדי שאולי אינו מפורסם כמו המטבח הצרפתי והאיטלקי, אך יש לו את הפינות המיוחדות לו ואחת מהן היא קערות הפאייה (אורז, בשרים ופירות ים מבושלים בציר דגים או עוף). 
אני ממליץ לכם תעזבו לפעם אחרת את האתרים היהודים, הם לא יברחו לכם. טוסו לברצלונה, תתמקמו במלון במקום טוב באמצע, תהנו שלושה ימים מינימום ואח"כ צאו לפמפלונה, נסיעה של כ 500 ק"מ כשש שעות נהיגה. לשם חובה להגיע ב 6 ליולי כי למחרת מתחיל קרנבל סן פרמין מרוץ הפרים.

 

 לרוץ עם הפרים - פסטיבל המאזוכיסטים בפמפלונה

 

 גם לפורטוגל יש מסורת ארוכת שנים של מלחמות פרים ופסטיבלים לקראת פתיחת עונת מלחמות הפרים. פסטיבל עממי בסגנון דומה מתקיים מדי שנה בסן מיגל שבאיים האזורים הנמצאים כ1500 ק"מ מליסבון. איני מניח כי מישהו מקוראי ביקר שם. אך אשמח לשמוע חוויות מאת אלו שהיו באיים האזורים ואולי התמזל מזלם לבקר בתקופת הפסטיבל. אך מענין כמה מזוכיסטים מוכנים לחטוף קרן בצלעות או בעיטה מהפרים. התושבים המקומיים ואולי גם תיירים מתגרים בפר אשר מתרוצץ ביניהם נוגח ורומס במאזוכיסטים שמבצעים פעילות אירובית, חלקם אף מגלה יכולת נדירה של מתעמלי על. שימו לב לאושר שנסוך על פני הגיבורים שמחייכים בהנאה, חרף הפציעות. שימו לב שקרניו של הפר מקוצצות ומכוסות בקרנון שמונע פציעות אנושות של המאזוכיסטים. כמו כן צוות של ארבעה גברתנים מפקח על הפר המתרוצץ באמצעות חבל ארוך, בחינת תנו לו חבל. חשוב להדגיש שהפרים אינם נטבחים בתום הפסטיבל אלא חוזרים לבסיסם בשלום.  אז אם גם אתם מאזוכיסטים תבוא לעונה הקרובה. התענינתי האם אלו חברי חוג שומרי משקל? כיוון שזוהי אחת הדרכים המצויינות להפחית ממשקל גופכם בתוך שלושה ימים, אז זהו שלא.