שוד בכבישי ישראל

  לפני כשישים שנה הוכנסו לשימוש מדחנים מכנים שקיבלו מטבעות והמחוג סימן את משך החנייה. המדחנים הוצבו לאורך מדרכות העיר והנהגים נדרשו לשלשל מטבעות בכדי להחנות את רכבם ברחוב או במגרשי חנייה עירונים.

בדור 1 השתמשו הנהגים בכרטיסי חנייה מקרטון (במקומות בהם לא היו מדחנים) שהוצמדו לחלון הרכב, הנהג נדרש לגרדם או/ו לנקבם בהתאם ליום, לשעה והתאריך. כמובן שהנהגים הישראלים המתוחכמים (העניים) היו שומרים את הכרטיסים המשומשים לפעם הבאה ע"מ לחסוך בתשלום החנייה. היו גם קומבינות לפיהם הנהג היה מעביר את כרטיסו לנהג אחר במידה ונותר עודף זמן בכרטיס.

  פקחי החנייה היו מסתובבים ברחובות הערים ורושמים דוחות למכוניות שהוחנו מבלי לשלם או בניגוד לחוק. היו גם מקרים שהפקחים ישבו בפינת הרחוב רשמו מספרי מכוניות חולפות ומילאו כך את מיכסת הדו"חות היומית שלהם. הנהגים הפראיירים שילמו ואלו שהתלוננו שהם בכלל לא חנו שילמו כפול. במשך השנים הוחלפו המדחנים וכרטיסי הקרטון, במתקנים שהיו מנפיקים כרטיס נייר שהודבק לשמשת הרכב.


  אח"כ נכנסו מסופי איזיפרק שצרכו זמן מבנק החנייה שהנהג טען תמורת תשלום. כיום מרבית הנהגים משלמים תמורת הזכות לחנות באמצעות אפליקציות מסוג פנגו.
  
   פקחי החנייה שמילאו דוחות שהוכנסו מתחת למגב השמשות עברו בדור 2 למסופונים ששיגרו את הדוחות למרכז. אח"כ עברו הפקחים עם טבלט שהפיק צילומים ודוחות ממוחשבים. הנהג הישראלי עצלן והוא מוכן להסתכן בדוח חנייה באדום לבן או אפילו בתחנת אוטובוס, הרי הוא כולה קופץ לחנות לקחת את החבילה שהשאירה אשתו. גם בחניות כחול לבן מרבית הנהגים מעדיפים לחסוך כמה שקלים ולהמר שיש אלוהים והפקח לא יגיע לרחוב בו הוא חונה. ישנם נהגים שצוברים מאות דוחות ובסוף משלמים, כנראה שהם מספיק עשירים בכדי לשלם אלפי שקלים. מקור
מקור
בשנתיים האחרונות פקחי החנייה עברו לדוחות דור 3. הם חולפים ברחובות העיר במכוניות רשות הפיקוח והחנייה ומצלמת הדרך שלהם מפיקה תמונות של כלי הרכב שהוחנו במקומות אסורים.
ציטוט: השיאנית היא עיריית תל-אביב, שגרפה בשנה אחת כ-142 מיליון שקל מקנסות חניה בלבד; כמה מיליונים מעל התחזית, וקרוב ל-3% מכלל הכנסות העירייה. לשם הבנת הפרופורציה: הכנסותיה של עיריית תל-אביב מתשלום דמי חניה "חוקיים" - בחניונים, בסלולר ובאמצעים אחרים - עמדו באותה שנה על כמחצית - 72 מיליון שקל בלבד.

   בד"כ פקחי החנייה של דור 1 ו 2 היו מתחשבים בנהג אם הספיק לשוב לרכבו וספק תירוץ שהוא הוריד ליד הבנק את אימו הזקנה שבקושי הולכת עם הליכון. או שהכניס את הפעוטות לגן הילדים הקרוב וכך העיריות הפסידו כסף רב וגם הפקחים היו צריכים לסיים את המכסה היומית ולהתרוצץ בשמש היוקדת עוד שעה מדי יום. אממה הפקח היה מנחם את עצמו שהוא עשה טובה לאזרח הקטן. כיום בדור 3 הפקח חולף על פני המכונית תקתק שלוש תמונות ולך תרוץ אחריו ותסביר לו שהמנוע שבק חיים ופינית את הכביש. הגדילו לעשות העיריות שהתקינו מצלמות נייחות שמתקתקות תמונות של מכוניות שחונות בניגוד לחוק. קישור
   אני חולף ברחובות העיר ואני רואה עשרות נהגים שחנו בצורה אסורה וממול אני רואה את ניידות הפקחים שיוצאות לציד אווזי הזהב. משעה 07:00 מתחיל מרדף פקחים נהגים שמפרנס היטב את העיריות ומספק פרנסה לצעירים מובטלים. עיקר העבירות הן של נהגים שחנו במפרצי חנייה של אוטובוסים, נהגים שחונים באדום לבן, שחונים בחניה כפולה. ברוך השם יש הרבה פרנסה לציידים.
   אסיים באנקדוטה שנטלתי בה חלק פעיל לפני שנים בתקופת המדחנים. טיילתי ברחוב ביאליק בר"ג ראיתי פקח מתכוון לרשום דו"ח לרכב שחנה ליד מדחן בסקלה אדומה (זמן החנייה חלף) פניתי לפקח ובקשתי ממנו לוותר לנהג האלמוני באומרי לו "תראה את הגרוטאה הזו לבנאדם אין גרוש על התחת, אנא וותר לו, הנה יש לך כאן מספיק מכוניות פאר" נדהמתי שהפקח התחשב בי ועבר לוולבו שחנתה ליד הגרוטאה.

  מענין לענין באותו ענין. בכביש 6 מתועדים הנהגים באמצעות מצלמות תנועה לאורך הקטעים השונים. איני מבין מדוע משטרת התנועה אינה רושמת דוחות ל"טייסים" שמשתוללים בכביש. לכל אורכו כביש 6 הינו מסוכן לנוהגים מעבר למהירות של 130 ונתקלתי בנהגים שחלפו על פני במהירות של 160 ואפילו 180.

תעריפים הזויים בנתיב המהיר.
  קטע כביש מס' 1 ממחלף שפירים עד מחלף קיבוץ גלויות מהווה סיוט יומיומי לעשרות אלפי נהגים שמבזבזים כשעה עד שעה וחצי בקטע שאורכו כ 10 ק"מ. חלק מהפקק האינסופי הוא הגרידיות של ממשלת ישראל שמתכוננת לגבות עוד ועוד אגרות מהפרה החולבת שנוהגת במכונית. הנתיב המהיר הינו כביש אגרה המיועד לתחבורה ציבורית ולבעלי רכבים פרטים עשירים או/ו שזמן שווה כסף עבורם. סלילת הנתיב המהיר גזלה נדל"ן ציבורי והעניקה אותו לטייקון שמתחלק ברווחיו עם ממשלת ישראל. צמצום מספר הנתיבים בצוואר הבקבוק לפני מחלף קיבוץ גלויות משלושה לשניים, יוצרת את צוואר הבקבוק. כל צוואר בקבוק בסרט הנע משפיע על שלושה ק"מ במורד הזרם. בנוסף מספר הנתיבים יורד מחמש לשלוש כשני ק"מ לפני מחלף קיבוץ גלויות וכך חמשת הק"מ בכניסה לת"א בצרוף התחברות כביש איילון דרום מכוון חולון יוצרים פקקים לאורך כל שעות הבקר.
אם תספיקו לעלות לנתיב המהיר עד 07:00 תהנו מתשלום של 7 ש"ח בין השעות שבע לשמונה יגזלו מכם בין 45-64 ש"ח ובימים מסוימים אפילו את המכסימום בסך 105 ש"ח אני קורא לקבוע תעריף אחיד של מכס' 15 ש"ח לאורך כל שעות היממה. השבוע ביום א' 10/9/17 הנתיב המהיר היה סגור לרכב פרטי למרות המחיר של 105 ש"ח. אבל לאף אחד בהנהלת משרד התחבורה לא אכפת, הם הרי אינם מייצרים כלום. גם אם נתפטר משר התחבורה וכל חבורת הפקידים שעובדים בסביבתו מצב התחבורה בישראל לא יורע, נהפוך הוא.

פרקי אבות

  השבוע הגבתי כאן לאחת הכותבות והיא אתגרה אותי עם הכותר פרקי אבות. לכן שבתי למקורות בכדי להבין כיצד אברם (אברהם) הפך מבן של סוחר תרפים למיליארדר. נו טוב, תאמרו אלוהים היה עימו ודאג למלא את כיסיו בזהב. אך אם נניח לסיפורי הניסים. לדעתי אברהם היה ביריון לא קטן, שעמד בראש כנופיית פשע מאורגן, שעסק בשוד, סחר עבדים ופרוטקשן. הוא ריכז סביבו כנופיה של ליסטים וכך צבר רכוש רב וכן עשרות עבדים ושפחות. לאחר שצבר הון בחרן (סוריה) הוא נדד דרומה אל ארץ כנען וכך הצטרף לפנתיאון העולמי של אבות האומה. כמובן שבכל העולם העתיק ראשי השבטים והמלכים גזלו לעצמם את מה שאלוהים חילק לכולם.
  פרשת לך לך בראשית פרק י"ב ציטוט ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.

  יצחק בנו של אברהם, היה נסיך שנולד עם כפית כסף בפיו,  בהתבסס על המקרא תרומתו לעם ישראל היתה שולית. לדעתי בערוב ימיו איבד את כל הרכוש שנצבר כיוון שמסופר על יעקב שקנה את בכורתו בנזיד עדשים. יעקב הגיע לחרן בחוסר כל ועבד קשה עשרים שנה כרועה צאן אצל לבן חותנו שניצל אותו. נו כמה הון יכול רועה צאן לצבור בעשרים שנה? אפס מאופס, אלא אם הוא גונב את מעבידו ומנהל במחתרת כנופיית פשע מאורגן. וכך יעקב אבינו ברח מלבן עם רכוש רב שצבר שלא ביושר. אך זו היתה השיטה הכלכלית בימי קדם. רק בעלי אגרוף השתלטו, או קיבלו במתנה קרקעות ובני אדם כעבדים או כאריסים. לאיכרים ולבעלי המלאכה היו חיים קשים עד לפני כמאה שנים.

בין פריז לשיקגו

בשבוע האחרון הספקתי לקרוא שני ספרים מיוחדים במינם והרגשתי צורך לחלוק עמכם במטרה לקרוא את דעתם של אלו שקראו אחד מהם או במקרה את שניהם. אל הספר קלאס (ראז'ואלה בספרדית  Rayuela) מאת חוליו קורטאסר הגעתי באקראי תוך רפרוף על פני מדפי הספרים בספריה.

"קלאס" יכול להיקרא לפחות בשני אופנים: אפשרות אחת היא לקוראו לפי הסדר, מפרק 1 ועד פרק 56, כששאר הפרקים (מפרק 57 ועד פרק 155) אינם רלוונטיים בקריאה זו. האפשרות השנייה היא לקרוא את הרומן "באופן פעיל", לפי טבלת ההתמצאות שהוסיף המחבר בתחילת הספר, בדילוגים, כשהפרק הראשון הוא פרק 73; בסוף כל פרק עוברים לבא אחריו לפי הטבלה ולא לפי הסדר הלינארי.
קורטאסר הושפע רבות מהסוריאליזם, וסוגה זו נוכחת מאוד ברומן. הספר רצוף במאות אזכורים של נגני ג'אז, זמרים ויצירות מוזיקליות, סופרים ויצירות ספרותיות, בודהיזם, פילוסופיה, אזכורים מהמיתולוגיה ומהתרבות הקלאסית ועוד. בכך הוא נחשב בעיני מבקרים רבים כלקסיקון התרבותי של המחצית הראשונה של המאה ה-20.
קורטאסר המציא ברומן מילים חדשות והשתמש במשלבים לשוניים מגוונים של ספרות ולשון דיבור. כן שיבץ בטקסט שגיאות כתיב מכוונות, ומשפטים שלמים בשפות אחרות (צרפתית, לטינית, איטלקית, אנגלית, גרמנית ושוודית).
הסופר הרכיב בספר מבנים ספרותיים באופן ייחודי שאינו מקובל כל כך גם כיום. למשל, הוא חיבר פרק הכתוב בשורות לסירוגין ומכיל למעשה שני פרקים יחד, כשעל הקורא להתאמץ ולפענח איך לקוראו ב"קריאה פעילה". פרק אחר בספר כולל טקסט שרובו מורכב ממילים שקורטאסר המציא, ובכל זאת יכולים הקוראים להבין במה הדברים אמורים. מקור
סיפור העלילה הבנאלית המתרחשת ברובה בפריז, של עידן הסוריאליזם הפך לספר חובה בקרב הדור הצעיר של קוראי הספרדית. אולי בזכות האשליה שהקנה להם הסופר על בריחה ממציאות המשטרים הרודנים שניהלו את מדינות אמריקה הלטינית.
   שמו של הספר ניתן ע"ש משחק הקלאס שאותו כל ילדי העולם משחקים ברחובות בו על השחקנים לדלג מריבוע (אדמה), למשולש, למלבן ולחצי עיגול (השמיים) תוך הסתייעות באבן שטוחה המוליכה את השחקנים מנקודה לנקודה. המחבר מנחה את הקוראים לדלג בין הפרקים כפי שמדלגים ימינה ושמאלה כשמשחקים קלאס.
אוקצור אולי בשל התרגום, אולי בשל השינויים שחלו בעולם, קריאת הספר, לא גרמה לי לאורגזמה אפלטונית כפי שכותבים מבקרי הספר. ועל כן איני ממליץ לכם לקרוא אותו. הבאתי את ההקדמה של עורך הסדרה בעברית שממש משתפך ומשבח את הספר ואת סגנונו.

כעת נעבור לספר שקראתי במקביל השטן בעיר הלבנה מאת אריק לארסון.

   אל הספר התוודעתי בעקבות צפייה בערוץ ההיסטוריה בתוכנית שסוקרת פשיעות מפורסמות. בתוכנית סופר על רוצח סדרתי בשם הולמס (שניכס לו את השם ע"ש גיבורו של קונאן דויל שרלוק הולמס) שהיה מכונת מוות אימתנית ובמהלך מספר שנים רצח כ 200 נפשות רובן נשים. נכנסתי לספריה שאלתי את הספר וקראתיו במרתון קריאה. הספר מתאר שתי עלילות ראשיות המתנהלות במקביל. את תאורי מעלליו של הפושע הולמס ובמקביל את הקמת היריד העולמי בשיקגו של שנת 1893היריד נקבע לזכר 400 שנה לגילוי אמריקה ע"י קולומבוס. להזכירכם בני האדם אוהבים להסתובב להתחכך, לראות ולהראות ובאותם ימים הירידים ספקו לחם ושעשועים. גם סגנון התצוגות והמופעים היו זהים בין פריז לשיקגו. לדוגמא המופע של באפאלו ביל שהציג מופע וודביל. 
בשנת 1889 התקיימה התערוכה העולמית בפריז לכבוד מאה שנים לפרוץ המהפכה הצרפתית. תערוכת פריז התפרסמה בעיקר, בזכות מגדל אייפל שהוקם לכבודה.


בספר מסופר על קצה המזלג על התככים והפוליטיקות שהתנהלו בארה"ב לגבי מיקום התערוכה העולמית של שנת 1893 ולבסוף נבחרה העיר שיקגו. תאור תכנון והקמת הפרוייקט הגרנדיוזי תוך אילוצי תקציב וזמן הינם אולי בצפר מצוין למתכננים לכן אני ממליץ לקרוא ולהבין שבעצם אין חדש תחת השמש. תמיד ימצאו אלו שרק יחבלו בכל פרוייקט ויערימו קשיים.
מקריאת הספר ניתן ללמוד על עוצמתה של האומה האמריקאית שמסוגלת לבצע ולהוציא לפועל כל חלום. אדריכל הנוף של התערוכה (מעצב ומבצע הסנטרל פארק בניו יורק) קבל ששנתיים וחצי אינם מספיקים בכדי להפוך את אדמת הביצות מסביב לאגם לפארק, כמובן שהפרוייקט הושלם לשביעות רצונו של אדריכל הנוף. מנהל הפרוייקט דניאל ברנהם ושותפו הארכיטקט ג'ון רוט תכננו, עיצבו, הניעו ופקחו על עשרות קבלנים ואלפי עובדים ופתחו את התערוכה העולמית של שנת 1893 בזמן על אף הקשיים. דניאל ברנהם שיחק לו מזלו בדמות מהנדס גאון שהפך את חזונו להקים גלגל ענק שיאפיל על מגדל האייפל ויהווה את האטרקציה של התערוכה.




הגלגל תוכנן במטרה להתחרות במגדל אייפל שהוקם עבור התערוכה העולמית של פריז (1889).^[1] הגלגל, ששקל כ-2,000 טונות, היה המתקן הגדול בתערוכה והונע על ידי שני מנועי קיטור, שהספק כל אחד 1,000 כוחות סוס. בגלגל היו 36 תאי נוסעים שכל אחד מהם היה בגודל אוטובוס שבכל אחד יכלו לנסוע 60 נוסעים (20 יישובים ו-40 עומדים), ובסה"כ 2,160 נוסעים. הגלגל היה מבנה הפלדה הגדול ביותר שניצוק באותה עת, ובשל גובהו - 26 קומות - היה אחד המבנים הגבוהים בעולם (אולם רבע מגובה מגדל אייפל).
הגלגל השלים סיבוב ב-20 דקות, ועלות הנסיעה בגלגל הייתה חצי דולר אמריקאי.
לאחר סיום היריד הועבר הגלגל ליריד נוסף, בשנת 1904 הועבר ליריד שנערך בסנט לואיס ולבסוף הושמד על ידי פיצוץ באותה שנה. מקור

שיקגו כונתה העיר השחורה בעיקר בשל הסירחון והזוהמה שהיו חלק מתעשיית הבשר שהוקמה בה והיוו חלק מהפולקלור של סוף המאה ה 19. אזור התערוכה העולמית כונה העיר הלבנה בשל הניקיון והמודרניזציה ששררו בו.

מענין לענין באותו ענין, אני ממליץ לקרוא את "הג'ונגל" מאת אפטון סינקלר בספר זה סינקלר מציג את תנאי העבודה והמחיה הקשים של העובדים במפעלי הבשר בשיקגו (העיר השחורה). 

הג'ונגל הוא סיפור טראגי על מהגרים הנטחנים בתעשייה האמריקנית חסרת המעצורים על החלום האמריקני שנהפך לסיוט קפקאי. בסצינות מזעזעות, מן הקשות ביותר בספרות המודרנית, מתאר אפטון סינקלר בריאליזם חסר רחמים את החיים בבית חרושת בשיקגו בשנים הראשונות של המאה העשרים : האימה של בתי המטבחיים תנאי העבודה הברבריים, העוני המנוול, המחלות, הייאוש. כל אלה מתגלים לקורא באמצעות עיניו של יורגיס רודוקוס מהגר ליטאי צעיר שבא לעולם החדש לבנות בית לעצמו, לארוסתו ולמשפחתה.

בשנת 1906 לא הסכים שום מו"ל להוציא לאור את הג'ונגל ואפטון סינקלר הוציאו לאור על חשבונו. עם הופעתו עורר הספר סערה ציבורית שאילצה את ממשלת ארצות-הברית לפתוח בחקירה ובעקבותיה לחוקק חוקים מתקדמים בכל הנוגע לתעשיית המזון. ספר זה גם ביסס את מעמדו של סינקלר כלוחם ללא חת לזכויותיו של האדם העובד. מקור
*ממליץ לקרוא את כל ספריו של אפטון סינקלר.

רחמנים בני רחמנים

  כל עם ישראל מודע למצוקת הנכים שמבקשים הגדלת קצבת הנכות. בחצי השנה האחרונה הנכים חוסמים כבישים וזועקים על הקצבה המבישה בסך 2343 ש"ח, ועדת זליכה המליצה להגדיל את הקצבה ל 4000 ש"ח. רה"מ הרע, כמנהגו אינו אוהב לבזבז כסף ועל כן הקים ועדה נוספת שאף היא המליצה להעלות את הקצבה ל 4000 ש"ח. אבל רק לנכים קשים!!! וליתר הנכים ל3200 ש"ח. מזה ארבעה חודשים, שר המטמון אדון חלפון מפרסם את עצמו בראש חוצות כמי שמחלק דירות במתנה, אך לחלק את קצבת הנכות הוא אינו מסוגל, בעצם מדוע לא? הרי זה תוקצב בתקציב הדושנתי. גם ח"כ אילן גילאון(נכה קל, מעניין האם זוכה לקצבת נכות מב"ל) ממר"צ מנסה לבחוש ע"י העברת הצעת חוק שקצבת הנכים תהיה בגובה שכר המינימום. אך אחד מאנשי חלפון ח"כ אלי אלאלוף (ראש ועדת הרווחה) קיבל כנראה רמז מחלפון (שקיבל רמז מבובו) לתקוע את הצעת החוק. הבוז לכם מפלגת כולנו ואדון חלפון.
כמובן שגם ח"כ ביטן (המדושן) תרם את חלקו והבטיח שממחר יוגדלו הקצבאות, נו להבטיח לא עולה כסף, אבל הנכים בינתיים, קיבלו א פייג. קישור


  אני כועס על רה"מ, שרי ממשלת ישראל, חה"כ שהפכו את ליבם לאבן. מדינת ישראל חייבת לעזור לשכבות החלשות ע"ח השכבות החזקות. כמובן שאין מספיק כסף בכדי להגדיל את הקצבות, ראשית כי מבזבזים אצלנו כספים על ימין ועל שמאל ושנית כי ישנם אצלנו קבוצות לחץ שחוטפות נתחים מהעוגה הלאומית.
  בשירות הממשלתי והמוניציפלי עובדים כמיליון עובדים מרביתם בשכר הממוצע במשק, אחוז האבטלה הסמויה (עובדים מיותרים) הינו מעל 50%. במקום לשלם קצבאות נכות מוטב כי המדינה תחייב כל רשות ממשלתית להעסיק 5% נכים תמורת שכר ממוצע במשק כך תיפתר בעיית הגירעון בביטוח הלאומי שיפסיק לשלם לנכים גימלאות נכות.
ניתן להעסיק את הנכים בעבודות יזומות מהבית. לדוגמא הנכים שיודעים להתנסח יקבלו שכר עבור הטוקבקים ברשתות החברתיות ויעניקו שירותי דוברות לחברות הציבוריות.

עפ"י הנתונים כ 250 אלף ישראלים מקבלים קצבת נכות, האם מישהו באמת מאמין לנתונים הללו? אני לא!!
אוכלוסיית הנכים מתחלקת לחמש:
1. נכי צה"ל - אלו מקבלים גימלאות נכות בהתאם למצבם ממשרד הביטחון ואין כל סיבה שיקבלו גימלה נוספת מהביטוח הלאומי!!! בקבוצת הנכים הזו אין נכים רעבים ללחם.
2. נכי תאונות עבודה ודרכים - אלו מקבלים גימלאות נכות בגובה 75% משכרם המבוטח, גם נכים אלו אינם זכאים לגימלה נוספת מהביטוח הלאומי.
3. נכים מלידה - קבוצה זו של נכים, בד"כ בדרגת נכות של 100%חייבת לקבל גימלת קיום הוגנת, בגובה השכר הממוצע במשק.
4. נכים כתוצאה ממחלה - קבוצה זו של נכים חייבת לקבל את גימלת הנכות עקב אובדן כושר עבודה מחברות הביטוח. את ביטוח המחלות של כלל אוכלוסיית המדינה חובה לבטח בחברות לביטוח משנה בחו"ל ועלותו תכלל במס הבריאות.
5. נכים מדומים - מאז ומעולם הישראלים ידועים כתחמנים, שמחפשים איך לסדר את המדינה ולהתעלק עליה. להערכתי כ 20% ממקבלי גימלת הנכות הצליחו באמצעים לא כשרים לקבל גימלה, חרף מאמצי הב"ל לעלות על הנוכלים.

נימוסים זה ענין של גיאוגרפיה

  נימוסים והליכות מסביב לעולם כפי שראיתי וחוויתי. מרבית הגברים נוהגים לשתות בירה והרבה. אחרי שתיית ליטר בירה, מערכת העיכול שלנו מייצרת קומפרסיה ובד"כ השתיין משחרר שורת גיהוקים (גרעפסים). ניחא לשמוע מסביבכם גיהוקים בפאב אפלולי, זהו חלק מהסצינה של הבליינים. אך אישית נתקלתי בתופעה של גיהוקים במקומות העבודה באנגליה ובדרא"פ, עבדתי גם בארה"ב בניו יורק אך מעניין באמריקה לא מגהקים במשרדים. כבר ביום העבודה הראשון שלי במשרד ביוהנסבורג, שמעתי מסביבי גיהוקים בתדרים שונים. מימיני ומשמאלי העובדים שחררו לחצים, בה, בההה, בההההההההההההה אני מסתובב ימינה ושמאלה מביט בכוון המשוער ממנו הגיעו הגרעפסים והמגהקים הנחמדים, ממשיכים לעבוד כאילו כלום. העובדים לבושים טיפ טופ, כולם מעונבים, מסריחים מאפטר שייב שמנסה לחפות על ריח גופם שמפיץ מולקולות של כוהל עצים. נכנסתי להלם בשבוע הראשון, אח"כ כבר התרגלתי.
  כמובן שאפח'ד מהעובדים לא הזמין אותי בסיום יום העבודה להצטרף אליהם לפאב. בערב שוחחתי עם ידידי מוטי שהגיע לעבוד בדרא"פ במשרדי דה בירס שנה לפני והוא סיפר לי כי אצלו במשרד העובדים גם מגהקים וגם "תוקעים" נודים. העובדים באנגליה ובדרא"פ נהגו אז לשתות מדי ערב מינ' שישית פחיות. ובהזדמנויות חגיגיות הם היו עורכים תחרויות שתייה שבמהלכן הם היו מגירים לתוכם תריסר פחיות והצ'מפיונים שלוש שישיות ואפילו שני תריסרים.
   נזכרתי בגשש הבידואי שהסעתיו לכפרו בגליל והוא הזמין אותי (באישית לוחצת) להשתתף בחאפלה. הוא הזהיר אותי שאני חייב לכבד את הנוכחים בתום הארוחה בגיהוק, במהלך הארוחה לא היתה סודה, קולה ולא כל שכן בירה. אבל עשיתי להם את הכבוד אולי בגלל קופסאות הלוף והתירס המתוק שהסתובבו אצלי במערכת. אצל הבידואים בגליל אכלו אז באצבעות הידים אך את הצלחות האישיות הם העמיסו עם מצקות ומלקחיים מעץ.

השמעת קולות יניקה בזמן גמיעת מרקים ונודלס נחשבת לגסות במערב בעוד שבמזרח ההתנהגות הטבעית נחשבת כמחמאה לטבח או לבעלת הבית.


בארצות המזרח בהן אוכלים עם אצבעות הידיים, השמרו מלאכול עם יד שמאל שנחשבת לטמאה.
בסין יש להותיר מעט מהמנה ע"מ לכבד את המארחים.

האמריקענרים בפונדקי הדרכים אינם נוהגים בנימוסי שולחן, אני נהנה לראות אותם אוכלים עם מזלג בידם הימנית בעוד שבאצבעות ידם השמאלית הם דוחפים את האפונה/פירה/בשר ומלקקים את האצבעות.

   לסיום הבאתי כאן פאנץ'ליין משולחן הנימוסים הבריטי, "נו אלבואוז און דה טאבל"

It’s only around 60 years since                         

* Pasta had not been heard of*                                      
 * Curry was an unknown entity*                                      
                     * Olive oil was kept in the medicine cabinet*                                      

                      *However, there was one thing that we

                             never ever had on our table - ELBOWS                      

 על הוולגריות בסדרות ה TV ובקולנוע 

  האמריקענרים מצוידים מקטנותם בארגז כלים של "נימוסים לבנים" אחד מהם הוא החיוך הרחב והליקוק "האב א נייס דיי". 
אך אבי תמיד הציג לי את הפאן השני שלהם הנחת רגליהם על השולחן, במיוחד אם על אותו שולחן מגישים מדי פ'ם דברי מאכלות ומשקאות. בקולנוע האמריקאי תראו את הביריונים (נשים מעולם לא הניחו את רגליהם על השולחן) מניחים באדנות את הרגליים וזהו בעצם מסר לצופים שמחקים את גיבוריהם. 

לאחרונה שמתי לב לסצינה וולגרית (בעיקר בסדרות הטלוויזיה) הקשורה בשולחנות, בעיקר אם מדובר בשולחנות אוכל. הזכר מושיב את הפרגית על השולחן ומתקתק אותה ושוב המסר הזה מועבר לצופים, תנסו גם אתם את האפילוג של הקמא סוטרא בביתכם.  

איך יוסי בנאי שר "מילה גסה - היא פרנסה" כך גם בסרטים האמריקאים (בסרטים האירופאים, כמעט ולא) בכל משפט שני מושחלת אמירה וולגרית (פאק יו, מאדר פאקר, שיט וכיו"ב) השחקנים אמנם חנוטים בחליפות ועניבות אך מנבלים את הפה כמו ערסים שסיימו את עונתם הראשונה בכלא. אולי בכדי למלא עוד חמש דקות בתסריט, אך הצופים מחקים אותם וכך השפה הברוטלית חודרת לכל פינה. אותי זה מעצבן.

גם כך משחדים

לכל אחד מאיתנו יש מחיר, אפשר לקנות אתכם בשְמִיר (מריחה) או בפָּאַץ' (סטירה). דודי נאג'י סיפר לי בדיחה עירקית עם זקן. הוא הראה לי את כף ידו עם האגודל והאצבע המורה בתצורת אקדח פעם האקדח מופנה כלפי מעלה ופעם קדימה (תתרגלו זאת אח"כ). ולימד אותי את האקסיומה הבאה שידועה לכל ברחבי המזרח התיכון. "אצל הגבוהים זה קצר - לנמוכים יש גדול"
מצאתי ברשת את תמונותיה של מנהיגת גרמניה אנג'לה מרקל שכנראה מכירה גם כן את הבדיחה העירקית.

אנג'לה מסבירה לדייוויד קמרון רה"מ האנגלי את שני מצבי ה"אקדח".

הבנת את זה ברוך (דייוויד)?
וגם בשיחת נשים שקיימה עם הילארי היא הסבירה לה זאת ברחל בתך הקטנה.


להילארי לקח הרבה זמן עד שנפל לה האסימון. היא נזכרה בסכסופון של ביל ופרצה בצחוק פרוע.

לו אני יועץ התקשורת של הילארי הייתי גורם לה לספר את הבדיחה העירקית בעימות הטלוויזיוני שלה מול דונאלד טראמפ......על בטוח היתה נבחרת כנשיאת ארה"ב!!!

   ביום שישי אחד לפני שנות דור, סיימנו אימון חורף, בצאלים. הריטואל היה כדלהלן: מזדכים על הציוד באפסנאות ובנשקיה, מזדכים על כלי הרכב שיחת סיכום והיידה הביתה. החלק הקשה ביותר בתהליך השחרור היה להפטר מהרכבים. כמדי שנה קצין הרכב ואנשיו היו מתעללים בנו. כלי הרכב שלנו היו וותיקים בצה"ל ואנו העבדנו אותם קשה מדי. בוחני הרכבים היו רושמים דף תקלות והנהגים יחד עם החיילים והקצינים התרוצצו בכדי להשביע את רצון הבוחנים. תמיד בדקה התשעים הבוחנים "גילו" עוד משהו. "תחליף פה חוליות, הרכב מלוכלך תרחץ שוב פעם, תחליף נורות, תחתום על טופס אובדן ועוד".
   הפעם הזו אני הייתי האחראי על סגירת הזדכות הרכבים. השעה כבר כמעט 12 והחיילים עדיין מתעסקים עם הרכבים. נגשתי לקצין הרכב רס"ר גוץ וניסיתי לסגור עמו את נושא ההחזרה. שום כלום, הגבר כנראה נשאר קצין תורן בשבת והחליט ל"פרפר" אותנו. אז הראיתי לו את ידי בתצורת האקדח בשני המצבים והדגשתי את העובדה שלקצרים חייב להיות ארוך.
  גוצי וכל חבורת מלחכי הפנכה שמסביבו חייכו חיוך רב משמעות וכך סגרתי עם גוצי ששני חיילים מהגדוד, יגיעו ביום ראשון ויסגרו את כל התקלות לשביעות רצונם של בוחני הכלים. מאז מדי שנה כשהיינו נפגשים בבסיס הוא היה מחייך אלי ומראה לי את ידו בתצורת אקדח.
 Bless them All - The Long and Short and the Tall
הארוך השמן והגוץ - להקת גייסות השריון

בדיחה עירקית: "למה לכורדים יש מצח גבוה ושטוח הא?"
שואלים כורדי: "למה לעירקים יש "זנב" ארוך?"
כורדי:"אנא עארף?!"
מסבירים לו בגלל שהעירקים, יושבים כל היום ומפצחים גרעינים ומסלקים את הקליפות שצונחות להם על 'החנות'.
הכורדי חובט בכף ידו על המצח ואומר:"אוף איך לא חשבתי על זה!"

בדיחה פולנית
הסטנדאפיסט דז'יגאן הופיע ערב אחת בפני הקהל כשמטרוניתה שישבה בשורה הראשונה העירה לו ביידיש.
"'החנות' שלך פתוחה."
דז'יגאן:"גבירתי יש לך טעות, זו אינה 'חנות' זוהי מעדניה" 

בסרטון דלהלן הסטנדאפיסט היידי שמעון דז'יגאן, משחק בדמויות שונות ומארח חברים - תרגום לעברית.

 

זכרונות מאפריקה

   בשנים 60-62 ראיתי לראשונה שחורים לבושים בחולצות לבנות וחליפות חומות. בשנים אלו מדינות רבות באפריקה קיבלו עצמאות וחלקן קשרו יחסים דיפלומטים עם ישראל. מדינת ישראל העניקה להם הדרכה חקלאית, בטחונית וכך הגיעו משלחות של מורים, חיילים וחקלאים לישראל. את אפריקה תיארתי לעצמי כג'ונגל אינסופי שתחום בין שני מדבריות סהרה בצפון וקלהרי בדרום.
    דודי נאג'י היה באותן שנים סוכן ראשי של חברת ליילנד למשאיות ואוטובוסים במערב אפריקה. יום אחד אעלה את סיפוריו בספר, אך הפעם אחלוק עמכם שני סיפורים מאפיינים.
  הדרכים בניגריה והארצות הקרובות היו דרכי עפר משובשות, את המשאיות המובילות היו מעמיסים כמו אצלנו בישראל ב 50% מעבר לכושר הנשיאה. הטמפ' הגבוהות והנהגים השחורים גרמו לנזקים במנועים. הנהגים המשיכו לנהוג במשאית למרות שעון מד החום וצופר האזהרה שהתקינו להזהיר את הנהג לעצור לקרר את המנוע ולמלא מים. שום דבר לא עזר, נהגי המשאיות שרפו את המנועים שרתחו. יום אחד הגיע מהנדס אנגלי הצטרף לנסיעה עם נהג שחור ופתר את הבעייה.

  הנהגים השחורים הולכים יחפים ולכן גם נוהגים יחפים. המהנדס הוסיף צינורית מהרדיאטור (מצנן מים) לתא הנהג מעל דוושת הדלק. כעת הנהג שהמשיך לנהוג כשהמנוע רתח, חטף זרם קיטור שהסביר לו שיש להוריד את הרגל מדוושת הגז. לאחר הוספת השינוי במשאיות, נגמרה שריפת המנועים.
  חברות בנייה החלו להקים פרוייקטים ברחבי ניגריה, עשרות אלפי שחורים הועסקו בחברות בריטיות, אמריקאיות ואפילו סולל בונה נכנסה לתחום. כשהחלה מלחמת ביאפרה, פסקו ההשקעות וחלק מחברות הבנייה פשטו רגל. אחד ממנהלי העבודה של סולל בונה הציל את סולל בונה מפשיטת רגל. הוא אסף אליו כמה ראשי שבטים מקרב העובדים שילם להם בדולרים ובאבנים יקרות והם הכריזו שביתה. השביתה נמשכה כשנה, כמובן שהעובדים לא קיבלו סנט אחד לא מסולל בונה ולא מראשי השבטים שלהם. כשמורדי ביאפרה נחלשו חודשו ההשקעות וסולל בונה קראה לעובדים לשוב לעבודה.

חוויות ממצרים - בשנת 1977 נחת אנואר סאדאת בישראל והתאפשר לנו לבקר לראשונה במצרים ללא מדים ונשק.

   בסוכות 1981 הייתי אמור לטייל במצרים בטיול מאורגן אך רצה הגורל וסאדאת נרצח ב 6/10/81 ומרבית משתתפי הטיול חששו מהמהומות שעשויות להתחולל וביטלו את השתתפותם. בפסח 1982 הגענו למצרים לטיול עומק. מכל החוויות אחלוק עמכם רק שלוש אנקדוטות. לאחר הביקור בפירמידות ובסביבה הגענו לשוק חאן אל חליל. מרבית הקבוצה התנפלו על הדוכנים ורכשו מזכרות בכמות שסיכנה את המרחב באוטובוס שלנו. אני ועוד נוסע (הגענו סוליטו) הלכנו לחפש מסעדת דגים. אני דובר כמאה מילים בערבית ובמסעדה לא ידעו אנגלית או עברית אבל הסתדרנו.
בקשנו סאמק (דג) המלצר הוליך אותנו לבריכת דגים ליד המטבח, שלה דג ענק תפס אותו קרבו לפיו והכניס לו ביס בראש. הראה לנו את הדג וכמובן אשרתי לו כפי שאני מאשר לסומלייה שמגיש לי בקבוק יין. הארוחה היתה מצוינת אך תמונת המלצר שנשך דג נמצאת עמי.
   נסיעה בקבוצה מאורגנת יש לה הרבה יתרונות ביחוד במדינות כגון מצרים, מאידך יש גם חסרונות. בגלל תאוות הקניות של נשות ישראל, התעכבנו והגענו למוזיאון קהיר בשעה 16:17 ושעת הסגירה ב 17:00 התחננו למדריך שישלם בוחטה לשומרים שיאפשרו לנו לבלות במקום עוד שעה, כלום לא עזר. אוקצור חלפנו ביעף על פני אוצרות מצרים, הבטחתי לעצמי שעוד אשוב לקהיר רק בכדי לבקר ולהנות מהמוזיאון, אך לא ממשתי זאת.
   בלילה נסענו ברכבת הלילה קהיר-אסואן נסיעה של כ 1000 ק"מ כל הדרך עברה בשטחיה החקלאים של מצרים, מזל שלא טסנו. אוקצור בלילה לנו במלון באסואן שבו התרחשה חלק מהעלילה המסתורית "הרצח על הנילוס" ישבנו על כסאות נוח על גדת הנילוס, קרירות המים והבריזה גרשו את הברחשים. המלצרים ריחפו בינינו עם מגשים עמוסים בדברי מתיקה ומשקאות ואני הרגשתי כחלק מהעלילה. למחרת הסתובבנו בשוק של אסואן הסוחרים כנראה ראו לראשונה בחייהם ישראלים או יהודים. "מין איפו אתם?" שאלו אותנו, מישראל ענינו במקהלה. "שו האדה ישראיל?". וסכר אסואן הוא מדהים בגודלו הודעתי למיסטר ליברמן שיסע לבקר לסכר אסואן ולהתרשם מעוצמתו. לפני שהוא מברבר על הריסתו. המצרים שנתקלנו בהם במלונות, בשווקים ובאתרי התיירות מעולם לא נפגשו עם ישראלים ואף  לא ידעו היכן ישראל נמצאת. אולי כי אצלנו אין תעשיית סרטים שמעניינת אותם. אוח הסרטים המצרים ששודרו בימי שישי אחה"צ.
   מאסואן נסענו באוטובוס עד לוקסור. הכביש ארוך ושומם מדי כחצי שעה מגיעה משאית או שיירת משאיות ממול. אמממה הנהג המצרי יש לו עוזר נהג שאחראי על הזמבורה (צופר) כשהנהג מבחין בנקודה שחורה באופק הוא מורה לעוזרו לצפור וכך אולי כעשר דקות הוא צופר וצופר עד להופעת הרכב הבא. כמובן שגם נהגי המשאיות ממול משתתפים במשחק הצפירות.