בשנים 60-62 ראיתי לראשונה שחורים לבושים בחולצות לבנות וחליפות חומות.
בשנים אלו מדינות רבות באפריקה קיבלו עצמאות וחלקן קשרו יחסים דיפלומטים עם
ישראל. מדינת ישראל העניקה להם הדרכה חקלאית, בטחונית וכך הגיעו משלחות של
מורים, חיילים וחקלאים לישראל. את אפריקה תיארתי לעצמי כג'ונגל אינסופי
שתחום בין שני מדבריות סהרה בצפון וקלהרי בדרום.
דודי נאג'י היה באותן שנים סוכן ראשי של חברת ליילנד למשאיות ואוטובוסים במערב אפריקה. יום אחד אעלה את סיפוריו בספר, אך הפעם אחלוק עמכם שני סיפורים מאפיינים.
הדרכים בניגריה והארצות הקרובות היו דרכי עפר משובשות, את המשאיות המובילות היו מעמיסים כמו אצלנו בישראל ב 50% מעבר לכושר הנשיאה. הטמפ' הגבוהות והנהגים השחורים גרמו לנזקים במנועים. הנהגים המשיכו לנהוג במשאית למרות שעון מד החום וצופר האזהרה שהתקינו להזהיר את הנהג לעצור לקרר את המנוע ולמלא מים. שום דבר לא עזר, נהגי המשאיות שרפו את המנועים שרתחו. יום אחד הגיע מהנדס אנגלי הצטרף לנסיעה עם נהג שחור ופתר את הבעייה.
הנהגים השחורים הולכים יחפים ולכן גם נוהגים יחפים. המהנדס הוסיף צינורית מהרדיאטור (מצנן מים) לתא הנהג מעל דוושת הדלק. כעת הנהג שהמשיך לנהוג כשהמנוע רתח, חטף זרם קיטור שהסביר לו שיש להוריד את הרגל מדוושת הגז. לאחר הוספת השינוי במשאיות, נגמרה שריפת המנועים.
חברות בנייה החלו להקים פרוייקטים ברחבי ניגריה, עשרות אלפי שחורים הועסקו בחברות בריטיות, אמריקאיות ואפילו סולל בונה נכנסה לתחום. כשהחלה מלחמת ביאפרה, פסקו ההשקעות וחלק מחברות הבנייה פשטו רגל. אחד ממנהלי העבודה של סולל בונה הציל את סולל בונה מפשיטת רגל. הוא אסף אליו כמה ראשי שבטים מקרב העובדים שילם להם בדולרים ובאבנים יקרות והם הכריזו שביתה. השביתה נמשכה כשנה, כמובן שהעובדים לא קיבלו סנט אחד לא מסולל בונה ולא מראשי השבטים שלהם. כשמורדי ביאפרה נחלשו חודשו ההשקעות וסולל בונה קראה לעובדים לשוב לעבודה.
חוויות ממצרים - בשנת 1977 נחת אנואר סאדאת בישראל והתאפשר לנו לבקר לראשונה במצרים ללא מדים ונשק.
בסוכות 1981 הייתי אמור לטייל במצרים בטיול מאורגן אך רצה הגורל וסאדאת נרצח ב 6/10/81 ומרבית משתתפי הטיול חששו מהמהומות שעשויות להתחולל וביטלו את השתתפותם. בפסח 1982 הגענו למצרים לטיול עומק. מכל החוויות אחלוק עמכם רק שלוש אנקדוטות. לאחר הביקור בפירמידות ובסביבה הגענו לשוק חאן אל חליל. מרבית הקבוצה התנפלו על הדוכנים ורכשו מזכרות בכמות שסיכנה את המרחב באוטובוס שלנו. אני ועוד נוסע (הגענו סוליטו) הלכנו לחפש מסעדת דגים. אני דובר כמאה מילים בערבית ובמסעדה לא ידעו אנגלית או עברית אבל הסתדרנו.
בקשנו סאמק (דג) המלצר הוליך אותנו לבריכת דגים ליד המטבח, שלה דג ענק תפס אותו קרבו לפיו והכניס לו ביס בראש. הראה לנו את הדג וכמובן אשרתי לו כפי שאני מאשר לסומלייה שמגיש לי בקבוק יין. הארוחה היתה מצוינת אך תמונת המלצר שנשך דג נמצאת עמי.
נסיעה בקבוצה מאורגנת יש לה הרבה יתרונות ביחוד במדינות כגון מצרים, מאידך יש גם חסרונות. בגלל תאוות הקניות של נשות ישראל, התעכבנו והגענו למוזיאון קהיר בשעה 16:17 ושעת הסגירה ב 17:00 התחננו למדריך שישלם בוחטה לשומרים שיאפשרו לנו לבלות במקום עוד שעה, כלום לא עזר. אוקצור חלפנו ביעף על פני אוצרות מצרים, הבטחתי לעצמי שעוד אשוב לקהיר רק בכדי לבקר ולהנות מהמוזיאון, אך לא ממשתי זאת.
בלילה נסענו ברכבת הלילה קהיר-אסואן נסיעה של כ 1000 ק"מ כל הדרך עברה בשטחיה החקלאים של מצרים, מזל שלא טסנו. אוקצור בלילה לנו במלון באסואן שבו התרחשה חלק מהעלילה המסתורית "הרצח על הנילוס" ישבנו על כסאות נוח על גדת הנילוס, קרירות המים והבריזה גרשו את הברחשים. המלצרים ריחפו בינינו עם מגשים עמוסים בדברי מתיקה ומשקאות ואני הרגשתי כחלק מהעלילה. למחרת הסתובבנו בשוק של אסואן הסוחרים כנראה ראו לראשונה בחייהם ישראלים או יהודים. "מין איפו אתם?" שאלו אותנו, מישראל ענינו במקהלה. "שו האדה ישראיל?". וסכר אסואן הוא מדהים בגודלו הודעתי למיסטר ליברמן שיסע לבקר לסכר אסואן ולהתרשם מעוצמתו. לפני שהוא מברבר על הריסתו. המצרים שנתקלנו בהם במלונות, בשווקים ובאתרי התיירות מעולם לא נפגשו עם ישראלים ואף לא ידעו היכן ישראל נמצאת. אולי כי אצלנו אין תעשיית סרטים שמעניינת אותם. אוח הסרטים המצרים ששודרו בימי שישי אחה"צ.
מאסואן נסענו באוטובוס עד לוקסור. הכביש ארוך ושומם מדי כחצי שעה מגיעה משאית או שיירת משאיות ממול. אמממה הנהג המצרי יש לו עוזר נהג שאחראי על הזמבורה (צופר) כשהנהג מבחין בנקודה שחורה באופק הוא מורה לעוזרו לצפור וכך אולי כעשר דקות הוא צופר וצופר עד להופעת הרכב הבא. כמובן שגם נהגי המשאיות ממול משתתפים במשחק הצפירות.
דודי נאג'י היה באותן שנים סוכן ראשי של חברת ליילנד למשאיות ואוטובוסים במערב אפריקה. יום אחד אעלה את סיפוריו בספר, אך הפעם אחלוק עמכם שני סיפורים מאפיינים.
הדרכים בניגריה והארצות הקרובות היו דרכי עפר משובשות, את המשאיות המובילות היו מעמיסים כמו אצלנו בישראל ב 50% מעבר לכושר הנשיאה. הטמפ' הגבוהות והנהגים השחורים גרמו לנזקים במנועים. הנהגים המשיכו לנהוג במשאית למרות שעון מד החום וצופר האזהרה שהתקינו להזהיר את הנהג לעצור לקרר את המנוע ולמלא מים. שום דבר לא עזר, נהגי המשאיות שרפו את המנועים שרתחו. יום אחד הגיע מהנדס אנגלי הצטרף לנסיעה עם נהג שחור ופתר את הבעייה.
הנהגים השחורים הולכים יחפים ולכן גם נוהגים יחפים. המהנדס הוסיף צינורית מהרדיאטור (מצנן מים) לתא הנהג מעל דוושת הדלק. כעת הנהג שהמשיך לנהוג כשהמנוע רתח, חטף זרם קיטור שהסביר לו שיש להוריד את הרגל מדוושת הגז. לאחר הוספת השינוי במשאיות, נגמרה שריפת המנועים.
חברות בנייה החלו להקים פרוייקטים ברחבי ניגריה, עשרות אלפי שחורים הועסקו בחברות בריטיות, אמריקאיות ואפילו סולל בונה נכנסה לתחום. כשהחלה מלחמת ביאפרה, פסקו ההשקעות וחלק מחברות הבנייה פשטו רגל. אחד ממנהלי העבודה של סולל בונה הציל את סולל בונה מפשיטת רגל. הוא אסף אליו כמה ראשי שבטים מקרב העובדים שילם להם בדולרים ובאבנים יקרות והם הכריזו שביתה. השביתה נמשכה כשנה, כמובן שהעובדים לא קיבלו סנט אחד לא מסולל בונה ולא מראשי השבטים שלהם. כשמורדי ביאפרה נחלשו חודשו ההשקעות וסולל בונה קראה לעובדים לשוב לעבודה.
חוויות ממצרים - בשנת 1977 נחת אנואר סאדאת בישראל והתאפשר לנו לבקר לראשונה במצרים ללא מדים ונשק.
בסוכות 1981 הייתי אמור לטייל במצרים בטיול מאורגן אך רצה הגורל וסאדאת נרצח ב 6/10/81 ומרבית משתתפי הטיול חששו מהמהומות שעשויות להתחולל וביטלו את השתתפותם. בפסח 1982 הגענו למצרים לטיול עומק. מכל החוויות אחלוק עמכם רק שלוש אנקדוטות. לאחר הביקור בפירמידות ובסביבה הגענו לשוק חאן אל חליל. מרבית הקבוצה התנפלו על הדוכנים ורכשו מזכרות בכמות שסיכנה את המרחב באוטובוס שלנו. אני ועוד נוסע (הגענו סוליטו) הלכנו לחפש מסעדת דגים. אני דובר כמאה מילים בערבית ובמסעדה לא ידעו אנגלית או עברית אבל הסתדרנו.
בקשנו סאמק (דג) המלצר הוליך אותנו לבריכת דגים ליד המטבח, שלה דג ענק תפס אותו קרבו לפיו והכניס לו ביס בראש. הראה לנו את הדג וכמובן אשרתי לו כפי שאני מאשר לסומלייה שמגיש לי בקבוק יין. הארוחה היתה מצוינת אך תמונת המלצר שנשך דג נמצאת עמי.
נסיעה בקבוצה מאורגנת יש לה הרבה יתרונות ביחוד במדינות כגון מצרים, מאידך יש גם חסרונות. בגלל תאוות הקניות של נשות ישראל, התעכבנו והגענו למוזיאון קהיר בשעה 16:17 ושעת הסגירה ב 17:00 התחננו למדריך שישלם בוחטה לשומרים שיאפשרו לנו לבלות במקום עוד שעה, כלום לא עזר. אוקצור חלפנו ביעף על פני אוצרות מצרים, הבטחתי לעצמי שעוד אשוב לקהיר רק בכדי לבקר ולהנות מהמוזיאון, אך לא ממשתי זאת.
בלילה נסענו ברכבת הלילה קהיר-אסואן נסיעה של כ 1000 ק"מ כל הדרך עברה בשטחיה החקלאים של מצרים, מזל שלא טסנו. אוקצור בלילה לנו במלון באסואן שבו התרחשה חלק מהעלילה המסתורית "הרצח על הנילוס" ישבנו על כסאות נוח על גדת הנילוס, קרירות המים והבריזה גרשו את הברחשים. המלצרים ריחפו בינינו עם מגשים עמוסים בדברי מתיקה ומשקאות ואני הרגשתי כחלק מהעלילה. למחרת הסתובבנו בשוק של אסואן הסוחרים כנראה ראו לראשונה בחייהם ישראלים או יהודים. "מין איפו אתם?" שאלו אותנו, מישראל ענינו במקהלה. "שו האדה ישראיל?". וסכר אסואן הוא מדהים בגודלו הודעתי למיסטר ליברמן שיסע לבקר לסכר אסואן ולהתרשם מעוצמתו. לפני שהוא מברבר על הריסתו. המצרים שנתקלנו בהם במלונות, בשווקים ובאתרי התיירות מעולם לא נפגשו עם ישראלים ואף לא ידעו היכן ישראל נמצאת. אולי כי אצלנו אין תעשיית סרטים שמעניינת אותם. אוח הסרטים המצרים ששודרו בימי שישי אחה"צ.
מאסואן נסענו באוטובוס עד לוקסור. הכביש ארוך ושומם מדי כחצי שעה מגיעה משאית או שיירת משאיות ממול. אמממה הנהג המצרי יש לו עוזר נהג שאחראי על הזמבורה (צופר) כשהנהג מבחין בנקודה שחורה באופק הוא מורה לעוזרו לצפור וכך אולי כעשר דקות הוא צופר וצופר עד להופעת הרכב הבא. כמובן שגם נהגי המשאיות ממול משתתפים במשחק הצפירות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה