רחמנים בני רחמנים

  כל עם ישראל מודע למצוקת הנכים שמבקשים הגדלת קצבת הנכות. בחצי השנה האחרונה הנכים חוסמים כבישים וזועקים על הקצבה המבישה בסך 2343 ש"ח, ועדת זליכה המליצה להגדיל את הקצבה ל 4000 ש"ח. רה"מ הרע, כמנהגו אינו אוהב לבזבז כסף ועל כן הקים ועדה נוספת שאף היא המליצה להעלות את הקצבה ל 4000 ש"ח. אבל רק לנכים קשים!!! וליתר הנכים ל3200 ש"ח. מזה ארבעה חודשים, שר המטמון אדון חלפון מפרסם את עצמו בראש חוצות כמי שמחלק דירות במתנה, אך לחלק את קצבת הנכות הוא אינו מסוגל, בעצם מדוע לא? הרי זה תוקצב בתקציב הדושנתי. גם ח"כ אילן גילאון(נכה קל, מעניין האם זוכה לקצבת נכות מב"ל) ממר"צ מנסה לבחוש ע"י העברת הצעת חוק שקצבת הנכים תהיה בגובה שכר המינימום. אך אחד מאנשי חלפון ח"כ אלי אלאלוף (ראש ועדת הרווחה) קיבל כנראה רמז מחלפון (שקיבל רמז מבובו) לתקוע את הצעת החוק. הבוז לכם מפלגת כולנו ואדון חלפון.
כמובן שגם ח"כ ביטן (המדושן) תרם את חלקו והבטיח שממחר יוגדלו הקצבאות, נו להבטיח לא עולה כסף, אבל הנכים בינתיים, קיבלו א פייג. קישור


  אני כועס על רה"מ, שרי ממשלת ישראל, חה"כ שהפכו את ליבם לאבן. מדינת ישראל חייבת לעזור לשכבות החלשות ע"ח השכבות החזקות. כמובן שאין מספיק כסף בכדי להגדיל את הקצבות, ראשית כי מבזבזים אצלנו כספים על ימין ועל שמאל ושנית כי ישנם אצלנו קבוצות לחץ שחוטפות נתחים מהעוגה הלאומית.
  בשירות הממשלתי והמוניציפלי עובדים כמיליון עובדים מרביתם בשכר הממוצע במשק, אחוז האבטלה הסמויה (עובדים מיותרים) הינו מעל 50%. במקום לשלם קצבאות נכות מוטב כי המדינה תחייב כל רשות ממשלתית להעסיק 5% נכים תמורת שכר ממוצע במשק כך תיפתר בעיית הגירעון בביטוח הלאומי שיפסיק לשלם לנכים גימלאות נכות.
ניתן להעסיק את הנכים בעבודות יזומות מהבית. לדוגמא הנכים שיודעים להתנסח יקבלו שכר עבור הטוקבקים ברשתות החברתיות ויעניקו שירותי דוברות לחברות הציבוריות.

עפ"י הנתונים כ 250 אלף ישראלים מקבלים קצבת נכות, האם מישהו באמת מאמין לנתונים הללו? אני לא!!
אוכלוסיית הנכים מתחלקת לחמש:
1. נכי צה"ל - אלו מקבלים גימלאות נכות בהתאם למצבם ממשרד הביטחון ואין כל סיבה שיקבלו גימלה נוספת מהביטוח הלאומי!!! בקבוצת הנכים הזו אין נכים רעבים ללחם.
2. נכי תאונות עבודה ודרכים - אלו מקבלים גימלאות נכות בגובה 75% משכרם המבוטח, גם נכים אלו אינם זכאים לגימלה נוספת מהביטוח הלאומי.
3. נכים מלידה - קבוצה זו של נכים, בד"כ בדרגת נכות של 100%חייבת לקבל גימלת קיום הוגנת, בגובה השכר הממוצע במשק.
4. נכים כתוצאה ממחלה - קבוצה זו של נכים חייבת לקבל את גימלת הנכות עקב אובדן כושר עבודה מחברות הביטוח. את ביטוח המחלות של כלל אוכלוסיית המדינה חובה לבטח בחברות לביטוח משנה בחו"ל ועלותו תכלל במס הבריאות.
5. נכים מדומים - מאז ומעולם הישראלים ידועים כתחמנים, שמחפשים איך לסדר את המדינה ולהתעלק עליה. להערכתי כ 20% ממקבלי גימלת הנכות הצליחו באמצעים לא כשרים לקבל גימלה, חרף מאמצי הב"ל לעלות על הנוכלים.

נימוסים זה ענין של גיאוגרפיה

  נימוסים והליכות מסביב לעולם כפי שראיתי וחוויתי. מרבית הגברים נוהגים לשתות בירה והרבה. אחרי שתיית ליטר בירה, מערכת העיכול שלנו מייצרת קומפרסיה ובד"כ השתיין משחרר שורת גיהוקים (גרעפסים). ניחא לשמוע מסביבכם גיהוקים בפאב אפלולי, זהו חלק מהסצינה של הבליינים. אך אישית נתקלתי בתופעה של גיהוקים במקומות העבודה באנגליה ובדרא"פ, עבדתי גם בארה"ב בניו יורק אך מעניין באמריקה לא מגהקים במשרדים. כבר ביום העבודה הראשון שלי במשרד ביוהנסבורג, שמעתי מסביבי גיהוקים בתדרים שונים. מימיני ומשמאלי העובדים שחררו לחצים, בה, בההה, בההההההההההההה אני מסתובב ימינה ושמאלה מביט בכוון המשוער ממנו הגיעו הגרעפסים והמגהקים הנחמדים, ממשיכים לעבוד כאילו כלום. העובדים לבושים טיפ טופ, כולם מעונבים, מסריחים מאפטר שייב שמנסה לחפות על ריח גופם שמפיץ מולקולות של כוהל עצים. נכנסתי להלם בשבוע הראשון, אח"כ כבר התרגלתי.
  כמובן שאפח'ד מהעובדים לא הזמין אותי בסיום יום העבודה להצטרף אליהם לפאב. בערב שוחחתי עם ידידי מוטי שהגיע לעבוד בדרא"פ במשרדי דה בירס שנה לפני והוא סיפר לי כי אצלו במשרד העובדים גם מגהקים וגם "תוקעים" נודים. העובדים באנגליה ובדרא"פ נהגו אז לשתות מדי ערב מינ' שישית פחיות. ובהזדמנויות חגיגיות הם היו עורכים תחרויות שתייה שבמהלכן הם היו מגירים לתוכם תריסר פחיות והצ'מפיונים שלוש שישיות ואפילו שני תריסרים.
   נזכרתי בגשש הבידואי שהסעתיו לכפרו בגליל והוא הזמין אותי (באישית לוחצת) להשתתף בחאפלה. הוא הזהיר אותי שאני חייב לכבד את הנוכחים בתום הארוחה בגיהוק, במהלך הארוחה לא היתה סודה, קולה ולא כל שכן בירה. אבל עשיתי להם את הכבוד אולי בגלל קופסאות הלוף והתירס המתוק שהסתובבו אצלי במערכת. אצל הבידואים בגליל אכלו אז באצבעות הידים אך את הצלחות האישיות הם העמיסו עם מצקות ומלקחיים מעץ.

השמעת קולות יניקה בזמן גמיעת מרקים ונודלס נחשבת לגסות במערב בעוד שבמזרח ההתנהגות הטבעית נחשבת כמחמאה לטבח או לבעלת הבית.


בארצות המזרח בהן אוכלים עם אצבעות הידיים, השמרו מלאכול עם יד שמאל שנחשבת לטמאה.
בסין יש להותיר מעט מהמנה ע"מ לכבד את המארחים.

האמריקענרים בפונדקי הדרכים אינם נוהגים בנימוסי שולחן, אני נהנה לראות אותם אוכלים עם מזלג בידם הימנית בעוד שבאצבעות ידם השמאלית הם דוחפים את האפונה/פירה/בשר ומלקקים את האצבעות.

   לסיום הבאתי כאן פאנץ'ליין משולחן הנימוסים הבריטי, "נו אלבואוז און דה טאבל"

It’s only around 60 years since                         

* Pasta had not been heard of*                                      
 * Curry was an unknown entity*                                      
                     * Olive oil was kept in the medicine cabinet*                                      

                      *However, there was one thing that we

                             never ever had on our table - ELBOWS                      

 על הוולגריות בסדרות ה TV ובקולנוע 

  האמריקענרים מצוידים מקטנותם בארגז כלים של "נימוסים לבנים" אחד מהם הוא החיוך הרחב והליקוק "האב א נייס דיי". 
אך אבי תמיד הציג לי את הפאן השני שלהם הנחת רגליהם על השולחן, במיוחד אם על אותו שולחן מגישים מדי פ'ם דברי מאכלות ומשקאות. בקולנוע האמריקאי תראו את הביריונים (נשים מעולם לא הניחו את רגליהם על השולחן) מניחים באדנות את הרגליים וזהו בעצם מסר לצופים שמחקים את גיבוריהם. 

לאחרונה שמתי לב לסצינה וולגרית (בעיקר בסדרות הטלוויזיה) הקשורה בשולחנות, בעיקר אם מדובר בשולחנות אוכל. הזכר מושיב את הפרגית על השולחן ומתקתק אותה ושוב המסר הזה מועבר לצופים, תנסו גם אתם את האפילוג של הקמא סוטרא בביתכם.  

איך יוסי בנאי שר "מילה גסה - היא פרנסה" כך גם בסרטים האמריקאים (בסרטים האירופאים, כמעט ולא) בכל משפט שני מושחלת אמירה וולגרית (פאק יו, מאדר פאקר, שיט וכיו"ב) השחקנים אמנם חנוטים בחליפות ועניבות אך מנבלים את הפה כמו ערסים שסיימו את עונתם הראשונה בכלא. אולי בכדי למלא עוד חמש דקות בתסריט, אך הצופים מחקים אותם וכך השפה הברוטלית חודרת לכל פינה. אותי זה מעצבן.

גם כך משחדים

לכל אחד מאיתנו יש מחיר, אפשר לקנות אתכם בשְמִיר (מריחה) או בפָּאַץ' (סטירה). דודי נאג'י סיפר לי בדיחה עירקית עם זקן. הוא הראה לי את כף ידו עם האגודל והאצבע המורה בתצורת אקדח פעם האקדח מופנה כלפי מעלה ופעם קדימה (תתרגלו זאת אח"כ). ולימד אותי את האקסיומה הבאה שידועה לכל ברחבי המזרח התיכון. "אצל הגבוהים זה קצר - לנמוכים יש גדול"
מצאתי ברשת את תמונותיה של מנהיגת גרמניה אנג'לה מרקל שכנראה מכירה גם כן את הבדיחה העירקית.

אנג'לה מסבירה לדייוויד קמרון רה"מ האנגלי את שני מצבי ה"אקדח".

הבנת את זה ברוך (דייוויד)?
וגם בשיחת נשים שקיימה עם הילארי היא הסבירה לה זאת ברחל בתך הקטנה.


להילארי לקח הרבה זמן עד שנפל לה האסימון. היא נזכרה בסכסופון של ביל ופרצה בצחוק פרוע.

לו אני יועץ התקשורת של הילארי הייתי גורם לה לספר את הבדיחה העירקית בעימות הטלוויזיוני שלה מול דונאלד טראמפ......על בטוח היתה נבחרת כנשיאת ארה"ב!!!

   ביום שישי אחד לפני שנות דור, סיימנו אימון חורף, בצאלים. הריטואל היה כדלהלן: מזדכים על הציוד באפסנאות ובנשקיה, מזדכים על כלי הרכב שיחת סיכום והיידה הביתה. החלק הקשה ביותר בתהליך השחרור היה להפטר מהרכבים. כמדי שנה קצין הרכב ואנשיו היו מתעללים בנו. כלי הרכב שלנו היו וותיקים בצה"ל ואנו העבדנו אותם קשה מדי. בוחני הרכבים היו רושמים דף תקלות והנהגים יחד עם החיילים והקצינים התרוצצו בכדי להשביע את רצון הבוחנים. תמיד בדקה התשעים הבוחנים "גילו" עוד משהו. "תחליף פה חוליות, הרכב מלוכלך תרחץ שוב פעם, תחליף נורות, תחתום על טופס אובדן ועוד".
   הפעם הזו אני הייתי האחראי על סגירת הזדכות הרכבים. השעה כבר כמעט 12 והחיילים עדיין מתעסקים עם הרכבים. נגשתי לקצין הרכב רס"ר גוץ וניסיתי לסגור עמו את נושא ההחזרה. שום כלום, הגבר כנראה נשאר קצין תורן בשבת והחליט ל"פרפר" אותנו. אז הראיתי לו את ידי בתצורת האקדח בשני המצבים והדגשתי את העובדה שלקצרים חייב להיות ארוך.
  גוצי וכל חבורת מלחכי הפנכה שמסביבו חייכו חיוך רב משמעות וכך סגרתי עם גוצי ששני חיילים מהגדוד, יגיעו ביום ראשון ויסגרו את כל התקלות לשביעות רצונם של בוחני הכלים. מאז מדי שנה כשהיינו נפגשים בבסיס הוא היה מחייך אלי ומראה לי את ידו בתצורת אקדח.
 Bless them All - The Long and Short and the Tall
הארוך השמן והגוץ - להקת גייסות השריון

בדיחה עירקית: "למה לכורדים יש מצח גבוה ושטוח הא?"
שואלים כורדי: "למה לעירקים יש "זנב" ארוך?"
כורדי:"אנא עארף?!"
מסבירים לו בגלל שהעירקים, יושבים כל היום ומפצחים גרעינים ומסלקים את הקליפות שצונחות להם על 'החנות'.
הכורדי חובט בכף ידו על המצח ואומר:"אוף איך לא חשבתי על זה!"

בדיחה פולנית
הסטנדאפיסט דז'יגאן הופיע ערב אחת בפני הקהל כשמטרוניתה שישבה בשורה הראשונה העירה לו ביידיש.
"'החנות' שלך פתוחה."
דז'יגאן:"גבירתי יש לך טעות, זו אינה 'חנות' זוהי מעדניה" 

בסרטון דלהלן הסטנדאפיסט היידי שמעון דז'יגאן, משחק בדמויות שונות ומארח חברים - תרגום לעברית.

 

זכרונות מאפריקה

   בשנים 60-62 ראיתי לראשונה שחורים לבושים בחולצות לבנות וחליפות חומות. בשנים אלו מדינות רבות באפריקה קיבלו עצמאות וחלקן קשרו יחסים דיפלומטים עם ישראל. מדינת ישראל העניקה להם הדרכה חקלאית, בטחונית וכך הגיעו משלחות של מורים, חיילים וחקלאים לישראל. את אפריקה תיארתי לעצמי כג'ונגל אינסופי שתחום בין שני מדבריות סהרה בצפון וקלהרי בדרום.
    דודי נאג'י היה באותן שנים סוכן ראשי של חברת ליילנד למשאיות ואוטובוסים במערב אפריקה. יום אחד אעלה את סיפוריו בספר, אך הפעם אחלוק עמכם שני סיפורים מאפיינים.
  הדרכים בניגריה והארצות הקרובות היו דרכי עפר משובשות, את המשאיות המובילות היו מעמיסים כמו אצלנו בישראל ב 50% מעבר לכושר הנשיאה. הטמפ' הגבוהות והנהגים השחורים גרמו לנזקים במנועים. הנהגים המשיכו לנהוג במשאית למרות שעון מד החום וצופר האזהרה שהתקינו להזהיר את הנהג לעצור לקרר את המנוע ולמלא מים. שום דבר לא עזר, נהגי המשאיות שרפו את המנועים שרתחו. יום אחד הגיע מהנדס אנגלי הצטרף לנסיעה עם נהג שחור ופתר את הבעייה.

  הנהגים השחורים הולכים יחפים ולכן גם נוהגים יחפים. המהנדס הוסיף צינורית מהרדיאטור (מצנן מים) לתא הנהג מעל דוושת הדלק. כעת הנהג שהמשיך לנהוג כשהמנוע רתח, חטף זרם קיטור שהסביר לו שיש להוריד את הרגל מדוושת הגז. לאחר הוספת השינוי במשאיות, נגמרה שריפת המנועים.
  חברות בנייה החלו להקים פרוייקטים ברחבי ניגריה, עשרות אלפי שחורים הועסקו בחברות בריטיות, אמריקאיות ואפילו סולל בונה נכנסה לתחום. כשהחלה מלחמת ביאפרה, פסקו ההשקעות וחלק מחברות הבנייה פשטו רגל. אחד ממנהלי העבודה של סולל בונה הציל את סולל בונה מפשיטת רגל. הוא אסף אליו כמה ראשי שבטים מקרב העובדים שילם להם בדולרים ובאבנים יקרות והם הכריזו שביתה. השביתה נמשכה כשנה, כמובן שהעובדים לא קיבלו סנט אחד לא מסולל בונה ולא מראשי השבטים שלהם. כשמורדי ביאפרה נחלשו חודשו ההשקעות וסולל בונה קראה לעובדים לשוב לעבודה.

חוויות ממצרים - בשנת 1977 נחת אנואר סאדאת בישראל והתאפשר לנו לבקר לראשונה במצרים ללא מדים ונשק.

   בסוכות 1981 הייתי אמור לטייל במצרים בטיול מאורגן אך רצה הגורל וסאדאת נרצח ב 6/10/81 ומרבית משתתפי הטיול חששו מהמהומות שעשויות להתחולל וביטלו את השתתפותם. בפסח 1982 הגענו למצרים לטיול עומק. מכל החוויות אחלוק עמכם רק שלוש אנקדוטות. לאחר הביקור בפירמידות ובסביבה הגענו לשוק חאן אל חליל. מרבית הקבוצה התנפלו על הדוכנים ורכשו מזכרות בכמות שסיכנה את המרחב באוטובוס שלנו. אני ועוד נוסע (הגענו סוליטו) הלכנו לחפש מסעדת דגים. אני דובר כמאה מילים בערבית ובמסעדה לא ידעו אנגלית או עברית אבל הסתדרנו.
בקשנו סאמק (דג) המלצר הוליך אותנו לבריכת דגים ליד המטבח, שלה דג ענק תפס אותו קרבו לפיו והכניס לו ביס בראש. הראה לנו את הדג וכמובן אשרתי לו כפי שאני מאשר לסומלייה שמגיש לי בקבוק יין. הארוחה היתה מצוינת אך תמונת המלצר שנשך דג נמצאת עמי.
   נסיעה בקבוצה מאורגנת יש לה הרבה יתרונות ביחוד במדינות כגון מצרים, מאידך יש גם חסרונות. בגלל תאוות הקניות של נשות ישראל, התעכבנו והגענו למוזיאון קהיר בשעה 16:17 ושעת הסגירה ב 17:00 התחננו למדריך שישלם בוחטה לשומרים שיאפשרו לנו לבלות במקום עוד שעה, כלום לא עזר. אוקצור חלפנו ביעף על פני אוצרות מצרים, הבטחתי לעצמי שעוד אשוב לקהיר רק בכדי לבקר ולהנות מהמוזיאון, אך לא ממשתי זאת.
   בלילה נסענו ברכבת הלילה קהיר-אסואן נסיעה של כ 1000 ק"מ כל הדרך עברה בשטחיה החקלאים של מצרים, מזל שלא טסנו. אוקצור בלילה לנו במלון באסואן שבו התרחשה חלק מהעלילה המסתורית "הרצח על הנילוס" ישבנו על כסאות נוח על גדת הנילוס, קרירות המים והבריזה גרשו את הברחשים. המלצרים ריחפו בינינו עם מגשים עמוסים בדברי מתיקה ומשקאות ואני הרגשתי כחלק מהעלילה. למחרת הסתובבנו בשוק של אסואן הסוחרים כנראה ראו לראשונה בחייהם ישראלים או יהודים. "מין איפו אתם?" שאלו אותנו, מישראל ענינו במקהלה. "שו האדה ישראיל?". וסכר אסואן הוא מדהים בגודלו הודעתי למיסטר ליברמן שיסע לבקר לסכר אסואן ולהתרשם מעוצמתו. לפני שהוא מברבר על הריסתו. המצרים שנתקלנו בהם במלונות, בשווקים ובאתרי התיירות מעולם לא נפגשו עם ישראלים ואף  לא ידעו היכן ישראל נמצאת. אולי כי אצלנו אין תעשיית סרטים שמעניינת אותם. אוח הסרטים המצרים ששודרו בימי שישי אחה"צ.
   מאסואן נסענו באוטובוס עד לוקסור. הכביש ארוך ושומם מדי כחצי שעה מגיעה משאית או שיירת משאיות ממול. אמממה הנהג המצרי יש לו עוזר נהג שאחראי על הזמבורה (צופר) כשהנהג מבחין בנקודה שחורה באופק הוא מורה לעוזרו לצפור וכך אולי כעשר דקות הוא צופר וצופר עד להופעת הרכב הבא. כמובן שגם נהגי המשאיות ממול משתתפים במשחק הצפירות.

זכרונות נהג מונית

  כל בקר בין השעות תשע וחצי לעשר אני אוכל ארוחת בקר עם חבריי שלומי, קובי ויורם מהתחנה. שלומי הוא זה שגרר אותי ושכנע אותי לעזוב את הבנק ולהפוך לנהג מונית עצמאי. יורם הגיע לתחנה לאחר מות אביו שהיה נהג המונית הכי זקן בתל אביב. גם לו הייתי מקליט את הסיפורים של יורם ושלומי ספק אם הייתם מאמינים לי אך מה לעשות באמת שזה מה שקורה במציאות. ארבעתנו נהגי מוניות ישרים לא מרמים תיירים למעט את הסינים וההודים. מרמים את רשויות המס בקטנה, כי אחרת באמת לא משתלם לשרוף את הסולר ולהסיע את הישראלים. אנו עובדים קשה בשביל לפרנס את המשפחה ולהשקיע את כספנו שיפרנסנו בזקנתנו.
  שלומי הינו רודף שמלות ובד"כ מרבית סיפורי מעלליו הינם אודות התיירות ששוכרות אותו ואת מוניתו או אודות הקליינטיות הקבועות שלו שאינן מוכנות לנסוע עם אף נהג אחר. יורם הינו הברוקר הכי טוב בקרב נהגי המוניות ונהג המונית הטוב ביותר בין הברוקרים. יורם מחלק לנו טיפים לקנייה ומכירת מניות. את המידע הוא שומע מנוסעיו שמשחררים לו מידע פנים. יורם חולק אותו איתנו ועם יתר נהגי התחנה, באמת שאין לי תלונות, בשבע מתוך עשר, הטיפים שלו מוצלחים. ממניית טבע, כל נהגי התחנה עשו שלוש דירות. בינואר יורם אמר לנו "תמכרו את טבע ואל תגעו בה יותר, טבע הלכה פארש". מכרנו.

  

היום אספר לכם סיפור אמיתי כפי שסיפר לנו שלומי, חגורת הצניעות. 

  מרי נשואה בעושר לשלום, טייקון ידוע שמככב תדיר בעמודי הכלכלה וטורי הרכילויות. שלום מרבה להתרוצץ במטוסו הפרטי ולרקום עיסקאות במיליארדים בעיקר בארצות חבר העמים ובמרכז אמריקה. שלום תמיד מזכיר למרי שלא תצמיח לו קרניים בעת העדרו במידה ותבגוד בו סעיף ג' בחוזה הממון יופעל. אך בנוסף הבעל הקנאי כלא את גופה בחגורת צניעות.

מה? פתחתי על שלומי זוג עיניים, אנו לא נמצאים בימי הביניים, מי כולא כיום את אשתו במתקן פרימיטיבי שכזה. מסתבר שהאלפיון העליון נועל הכל מאחורי מנעול וכספת. וחגורות הצניעות של המאה ה21 הן נוחות לשימוש ומשמשות כאביזרים מציתי תאווה ביחסי הסאדו. מרי הזמינה בקר אחד את שלומי ומיד לאחר שטרקה את דלת המונית אמרה לו "אתר לי מנעולן מקצוען וסע אליו". שלומי שאל "מה קרה? יכולת להזמין מנעולן הביתה". מרי הסבירה לו שהיא אינה זקוקה למנעולן שיחליף את מנעולי הדירה וכן לא פורץ כספות שיפרוץ את הכספת בביתה. כאן מרי ספרה לו שבעצם היא חייבת לפתוח את חגורת הצניעות שנעולה עליה ועל "תקופת היובש" שבה היא שרויה. בעלה טס אתמול לשבוע ללאס ווגאס לחגוג עם מנהלת חברת השיווק הקליפורנית וזו הזדמנות נפלאה בשבילה להעניק לעצמה שבוע של סקס טהור. הגענו לבית העסק של המנעולן ושאלנו אם יוכל לפרוץ את הכספת מסוג סופרטאנקר 12 מבלי להשאיר סימנים. המנעולן הג'ינג'י חייך ואמר שאת הכספת הזו אין אפשרות לפתוח מבלי להשאיר סימנים. מרי שאלה אותו האם יוכל להתאים מפתח שיפתח וינעל את חגורת הצניעות שמרי לובשת מבלי להשאיר סימנים. המנעולן התרברב שהוא המומחה מספר אחד בארץ לחגורות צניעות ואין חגורה שלא יצליח לפתוח תוך 60 שניות ולשכפל מפתח תוך ארבע דקות. התעריף שלי 500 ש"ח כולל מע"מ כולל זוג מפתחות. מרי והג'ינג'י עלו במדרגות לגלריה שמעל לחנות ואני המתנתי. 60 השניות חלפו, רבע שעה עברה, חצי שעה עברה ומרי עדיין בחדר. מה אכפת לי חשבתי, המונה מתקתק ע"ח מרי. לאחר כשעה המנעולן ומרי יצאו מהחדר. על פניה של מרי מרוח חיוך שאי אפשר לטעות בו. "קח אותי לספא בדניאל" פקדה מרי. "נו, הג'ינג'י הצליח לפתוח?" שאלתי. מרי הראתה לי מפתח חלק שיעניק לה שבוע של הנאות. "אז למה הוא התרברב שיפתח את החגורה תוך 60 שניות?" שאלתי. מרי חייכה "הג'ינג'י פתח תוך 30 שניות אז הענקתי לו גם טיפ, בחיי שמגיע לו עבור השירות שהעניק לי". וואהו מין סיפור שכזה פעם ראשונה ששמענו על חגורות צניעות. יורם שיתף אותנו גם בכך שבעלה של מרי הוא לקוח קבוע שלו ומממנו קבלנו את הטיפ להכנס למניית הנפט "אתם יודעים למה אני מתכוון", שסידרה לו שתי דירות בפלורנטין. יאללה בואו נצא למלא את הקופה בקצת כסף.

ימי הרדיו

  פעם לפני שהיו שידורי טלוויזיה בישראל, כל עם ישראל היה צמוד לרדיו בשבת בבקר. העלו אז מערכונים ותסכיתים והדימיון שלנו עבד שעות נוספות. את המערכון הנפלא "יוסקה ברגר התעשר" בביצוע שייקה אופיר ז"ל (אוטוטו 30 שנה למותו) ואורי זהר חיפשתי שנים. היום בעקבות המפולת במניית "טבע" חיפשתי שוב ומצאתי.
תעזבו אתכם מנתניהו ומשפחתו, תעזבו אתכם מהפלסטינאים ומזג האויר. תפעילו את הסרטון הרצ"ב ותהנו מסיפור פשוט נפלא.
1. "יוסקה ברגר התעשר" - אורי זוהר ושייקה אופיר.

2. את השיר בנצי השמן שמייצג בשבילי את שירי הלהקות הצבאיות.
אני מקדיש לכל הפקידים השמנים שמנהלים את מדינת ישראל.

3. את השיר "סיגליות" של דוויד ברוזה, אני מקדיש אותו לכל נשות ארץ ישראל.

4. שנות השישים תחנות הרדיו שידרו פזמונים באנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית.
מענין לענין נזכרתי בזמיר הספרדי הילד שהיה אולי הראשון בין מיליוני הזמרים שהתגלו לציבור הרחב. חוזליטו,La Rosa Y El Ruiseñor

5. אחת הבלדות הנפלאות שאהבתי. פרנקי וג'והני - לואי ארמסטרונג

 

6. הפורנוגרפיה הראשונה על גלי האתר. אהבה עושים בעיר האוהבים

Serge Gainsbourg et Jane Birkin  JE T'AIME

7. אחת לשבוע כל האינטליגנטים, האזינו לתוכנית החידונים בהנחיית החידונאי שמואל רוזן ברדיו בקול ישראל. הבאתי כאן את קפד ראשו - התוכנית האחרונה.

8. תסכיתי מתח ותוכניות המסך עולה ששודרו בשבתות בבקר.

על פשפשים וסבונים

  כהרגלי אני נהנה לחבר אנקדוטות אמיתיות מחיי היום יום ואם ניתן לפלפל עם מעט נוסטלגיה הרי זה משובח. מספר פעמים בשבוע, אני מכייף במועדון הספורט. בתום האימון היומי אני נכנס למלתחה, מתקלח מתלבש והביתה. היום בצאתי מהמלתחה ראיתי את אחד החברים מוציא מתיקו את הליפה (שיבוש של לופה) ומיד נזכרתי בליפה הראשונה שלי.

                                             חובט זבובים של פעם ליד הליפה
   בפעם הראשונה שבקרתי בשוק הכרמל ראיתי חבילת ליפות רחצה תלויה על מסמר. בחרתי בליפה הכי גדולה ובזאת סיימתי את יום השוק. באותו ערב חנכתי את הליפה שגרדה את גבי כמו היתה בלן תורכי. המרצתי את מחזור הדם באמצעות הליפה כאילו הייתי סיר חמין שיש לנקותו. שטפתי את הליפה והנחתיה לייבוש. למחרת אשתי מעירה לי שהליפה "חירבנה" גרעינים. שטפתי את הליפה היטב בתוך אמבטיה מלאה מים, חבטתי אותה על דופן האמבטיה כמו שחובטים ערבות בהושענה רבא. הליפה החבוטה פלטה עוד כמה גרעינים. זהו חשבתי לעצמי חסלתי את מחסן הגרעינים. למחרת שוב ישנם כמה גרעינים על רצפת המקלחון. שוב שטפתי, חבטתי, יבשתי. ולמחרת נחים שניים שלושה גרעינים על רצפת המקלחון. אוקצור ככל שהשתמשתי יותר בליפה כך היא גמלה לי במתן גרעינים. אשתי קבלה על הלכלוך שהליפה מותירה, אך אני הייתי מאוהב בליפה שהמשיכה ללכלך מדי יום. סופה של הליפה הסתיים בפח. שנים לא השתמשתי בליפה, אך השבוע כשחניתי במקרה ליד חנות חומרי בנין ראיתי ערימת ליפות על מסמר בחזית החנות. שוב בחרתי בליפה הכי מפחידה ונהנתי מגירוד גבי. כנראה שזו ליפה פולנית, או ליפה עקרה. הפעם אין אצלנו גרעינים על רצפת המקלחון.

  את הצ'יפצ'קה (חובט זבובים) הוספתי לתמונה בכדי לספר על מתקפת היבחושים או/ו פשפשים שמנסה להשתלט על הנדל"ן שלנו. מטעמים אקולוגים איני משתמש בחומרי הדברה ואני נלחם בזבובונים הפולשים בד"כ עם עיתון מגולגל. את חובט הזבובים הסיני קניתי רק לשם הנוסטלגיה והצילום אך הוא אינו מתאים למלחמה מודרנית. הצ'יפצ'קות של פעם היו עשויות מגומי מלא בלי חורים שמאפשרים לטייסים מיומנים להתחמק מפגיעה.
לאחר שחיסלתי לחלוטין את מתקפת הנמלים עליה סיפרתי לפני כחודשיים. גוליבר שוב נאלץ להלחם בגמדים מעופפים. וכך לאחר כשבוע של מתקפת זבובונים שנשלחו אלינו ע"י הפרסים הצלחתי לנפנף את כולם מחוץ לבית. בשבוע שעבר היתה כתבה בה הוזהר הציבור שלא להשתמש בתרסיסי הדברה המכילים פרופוקסור וכך במקום להשתמש בנשק כימי כנגד האויב הפרסי השתמשתי בנשק ירוק.

גם לחובט השטיחים של פעם, קראו צ'יפצ'קה. הוא היה כלי נשק רב תכליתי. מעיר את ילדי השכונה כבר בשמונה בבוקר עת עקרות הבית של פעם ניערו את קרביהם של ריפודי הריהוט ואת השטיחים וכן כשוט לחבוט בישבניהם של ילדים סוררים.