מה עושים באמת בישיבות

   בהמשך למחאה הציבורית שהתחוללה אצלנו בחודשי הקיץ "העם דורש צדק חברתי" הוקמה ועדת טרכטנברג. חברי הועדה "התגרדו" כמה שבועות ורשמו כמה דפי עבודה שהכילו מסקנות שכמובן מטפלות בטפל ולא בעיקר. העיקר שהשליטים המתוחכמים הרדימו את הציבור. במקביל משרד הבטחון הרעבתן בולע עוד תקציבים כיצד? פשוט מאד, יורים שני טילים מעזה ומפחידים את נערי האוצר שצפויה להם ועדת חקירה ואולי חלקם יאלץ לחלוק תא בכלא עם שר האוצר לשעבר. אבל שר האוצר דרש בקריצה שמשרד הביטחון יתייעל. מה עושים מבזבזים 25 מיליון ש"ח עבור שכירת שירותיהם של חברת יועצים שכמו תמיד מציעה מחיר זול במכרז ומבטיחה עבודה בחצי חינם אך מה שמתחיל בזול תמיד נגמר ביוקר.
  אך במקום לטפל במשרד הבטחון , שהוא חור שחור שבולע הכל בלי לעשות חשבון. בואו ונעבור לחור שחור אחר ששותה ואוכל ונהנה מהחיים, כמובן שלא ע"ח הציבור, הרי הקב"ה מפרנס כל דוס. נערי האוצר בקוראם את מסקנות ועדת טרכטנברג, החליטו שהציבור דורש בראש וראשונה לטפל בסקטור בחורי הישיבה החרדים. סקטור בחורי הישיבה מקבל מילגות קיום וקצבאות מיוחדות וקצת הסדרים וגם קצבת ילדים. הם יושבים לציבור כריחיים על הצוואר. הם אינם משרתים בצה"ל וחלק מהקהילות הינן בכלל גם אנטי ציוניות. טענות הציבור שמלובות ע"י התקשורת הן בעיקר על חוסר רצונם להצטרף למעגל העבודה, זו הסיסמא המובילה.
  הועדה המכובדת המליצה לטפל בציבור החרדי. כולם מגלגלים את עיניהם וגוערים ברבני הקהילות שמונעים מצאן מרעיתם ללמוד "לימודי ליבה" אם נלמד את הסקטור החרדי ונכשירו לעבודה יצרנית נוכל להגדיל את הצמיחה. את הסיסמא הנלוזה הזו מפמפמים לנו השכם והערב. כל חכמי ציון מצביעים על החינוך המיוחד של החרדים שמשאיר אותם מאות שנים מאחור. שם לכאורה אין לומדים לימודי ליבה, אלא בעיקר לימודי קדושה. סקטור זה שלכאורה אינו עובד (מרביתם כנראה עובדים בשחור) ואינו תורם לסטאטיסטיקת הצמיחה. כמובן שהדלפות ממסקנות הביניים של הועדה הגיעו לחרדים. הם פתחו במלחמת עולם בכדי להסיט את האש מהיעד המבוצר, הלא הם הישיבות. הם עברו לאוטובוסים ולרחובות, יש להם כמה משתפ"ים בתקשורת שיש להם אינטרס זהה לזה של החרדים, כלומר לעשות בוקה ומבולקה. אנשי התקשורת בשיתוף הקופירייטרים המציאו את הסלוגן הדרת נשים.
   נערי ראש הממשלה החליטו להראות לעם מהו ביצועיזם, הם רצו לשכור את שרותיה של חברת היעוץ מקנזי. אך חברת מקנזי בגלל נפח העבודה, מול משרד הבטחון היו עסוקים מעל הראש. והם המליצו על קבלן מישנה שלהם, אחד מגאוני הדור בוגר בהצטיינות מאוניברסיטת פרינסטון שמיועד לקבלת פרס נובל בכלכלה מר לארי ג'וניור קרצ'מר. בלית ברירה בחרו מנהלי המדינה במר קרצ'מר להציג את מסקנותיו.
   מר קרצ'מר בחר בחמישה עוזרים עם רקע חרדי, שיתורו את הקהילות והחצרות וינסו להבין מי נגד מי וכיצד הסקטור החרדי אכן מתקיים. הלא הם פרים ורבים ומתעצמים. כל משפחה מגדלת מהעריסה עד לחופה ולדירה בין שמונה עד 18 ילדים. מיהו הדואג להם לבתים ומחתן אח"כ את עשרות הנכדים והנינים. מהו הנס, האם יש אלוהים שבמקום מן מוריד משמים זהובים?. דרישה וחקירה בחוצות בני ברק ירושלים הראתה שלבני ברק קשה יהיה לחדור, זהו יעד מבוצר בלי שטינקערים. אך בירושולים יש כמה 'מוסרים' וכך הגענו ונספר את סיפור הישיבה הכי גדולה בירושולים של ה"שחורים".
מר קרצ'מר אסף את תלמידי הישיבה ושאלם: "ספרו לי כיצד אתם מתקיימים בלי לעבוד, כמה כסף אתם מרויחים חודשית? "
האברך אליעזר דוברם של האברכים משיב: יש לנו מילגת לימוד 1250 ש"ח מהישיבה, (ישנם כמה תחמנים שרשומים בשתי ישיבות ויותר) אנו גם מתפללים כל יום ואומרים קדיש לזכרם של הנפטרים ומקבלים על כך עוד 300 ש"ח לחודש. מקיצבת ילדים יש לנו עוד 2650 ש"ח ומהעיריה ושרותי הרווחה מקבלים עוד 450 ש"ח לחודש נשותינו עובדות כמורות וגננות, בחצי משרה ומרויחות  1700 ש"ח מכל זה אנו משלמים מעשר לרבני הקהילה ונשאר לנו בממוצע 5700 ש"ח.
מר קרצ'מר המשיך להקשות וכיצד אתם מאכילים ומלבישים ומחממים את הבתים בסכום כזה? ישתבח שמו זן אותנו ודואג לנו השיב האברך.
ובר מצווה וחתונה והכנסת כלה כיצד אתם מסתדרים? המשיך היועץ. "נו אנחנו גם עובדים קצת מהצד, בשנור, בהלבנות ובברילנטים" השיב האברך הג'ינג'י נחמן.
היועץ קרצ'מר בדק בטבלט שלו ושאל "כמה שעות אתם בישיבה?" נחמן המשיך "השכמה בשמונה בבוקר קצת לומדים דף או שניים ומנמנמים עד ארוחת הצהרים, בצהריים אנחנו מבלים בחברותה, שותים את בקבוקי הברנדי שנשארו משבת. ישנים עד שעה שש, שומעים עוד דרשה ותפילת ערבית ולעת ערב אנו חוזרים לביתנו"
"מדוע אתם לא עוזבים את הישיבה, יוצאים החוצה עוברים הסבה מקצועית לענף הבנין ומתחילים להרויח בגדול?" שאל היועץ קרצ'מר.
האברך יעקב תפש את הפיקוד "בשביל מה לנו לעבוד? אנו מעדיפים להתגרד"
קרצ'מר השיב לו "תעלו את רמת חייכם מעבודתכם ואם תתארגנו כחברה תוכלו להשקיע את כספיכם בנדל"ן לשפץ דירות ולהרוויח יותר"
"ואז?" – שאלו כל האברכים שהפסיקו לרגע להתגרד "מה יקרה?" כאן קפץ זליג האברך שתפש את הענין "מהדירה הראשונה שתמכרו תוכלו לקנות שתי דירות לשפצן ולמכור ברווח גדול, בדיוק כמו שרוטשילד התעשר"
"כל הכבוד לזליג הוא הראשון מכם שמבין ענין" המשיך היועץ קרצ'מר "הפרינציפ שמעבודה קשה ויוזמה תהפכו לברוני נדל"ן"
"וכמה זמן יארך עד שנהיה ברוני נדל"ן ?" – שאלו האברכים. מר קרצ'מר חשב רגע והשיב כשלושים שנה.
"ואז?" – שאלו האברכים – "מה נעשה?"
"אוהו", השיב מר קרצ'מר "לאחר מכן תוכלו ללתרום תרומות ליהודים חרדים לשלם למישהו שיתפלל עבורכם ומשפחתכם ותוכלו לאכול ולשתות ולהתגרד כל היום"
האברך יעקב השיב בשם כולם "עם כל הכבוד, אדוני היועץ, אבל למה לנו כל הבוג'ראס, בשביל להתגרד אנו לא זקוקים ליועץ, את זאת אנו יודעים לעשות גם היום"

סיפור עם מוסר השכל

אינני בטוח לחלוטין לגבי איזו עדה ניתן להדביק לאנשיה את שם התואר קמצנים. האם לפרסים?, לתימנים או שמא לפולנים. מדוע יהודי תימן פרס הינם חסכנים ומסתפקים במועט קל להסביר מדינות אלו לפני גילוי הזהב השחור היו עניות וכך גם מרבית היהודים נמנו על דלת העם. גם יהודי אירופה שעלו כפליטים בתום מלה"ע השנייה חוו שנים קשות של רעב ומחסור שטבעו אותותיהן בדי.אן.איי.

אפשר גם לשחד מלאכים, בתנאי שאינכם קמצנים

מומי ורמי חברו התימני/הפרסי/הפולני (מחק את המיותר) נסעו בג'יפ החדש של מומי, 120, 140, 160, ב 180 איבד מומי את השליטה בג'יפ, שהתהפך ושני החברים עפו לתוך התעלה שבצד הדרך. שתי נשמות החברים עברו מיד למסדרון המוביל לחדר הקבלה והמיון, גן עדן או ג'יהנום. למלאך בקבלה הם סיפרו שהם מתו בתאונה ומבקשים שיכניסם לגן העדן.
המלאך עונה להם "אין מצב שתכנסו מיד, תצטרכו להמתין חודש במיון"
מומי שולף שטר של 200 שקל ומחליק אותו למלאך - "זה יעזור?" אומר וקורץ לו.
המלאך עונה לו "בשביל סכום כזה אתה יכול לחזור לכדור הארץ!"
לאחר כשעה מתעורר מומי ורואה ניידות משטרה ואמבולנסים מכל עבר. הפרמדיקים והשוטרים נכנסו להלם ושואלים אותו "איך התעוררת??הרופא קבע את מותכם כבר לפני שעה!!"
אז הוא סיפר להם על גן העדן, המלאך ו- 200 השקלים...

"רגע, אז מה עם החבר שלך התימני?" שאלו בפליאה.
"הוא עוד למעלה עם המלאך מנסה להוריד אותו ל-50 !

להתגלגל בסן פרנציסקו

  ידידי שלח לי מייל מענין אודות פסל קינטי מיוחד במינו יצירתו של האמן Scott Weaver סקוט ויבר (האורג) יוצר שהקים את כל מבני סן פרנציסקו מקיסמי שיניים. בניית היצירה ארכה 35 שנה והוא נזקק לשם כך למאה אלף קיסמי שינים. תראו כיצד כדורי הפינג פונג מתנהלים במורד הרחובות בין המבנים. זכורני את ביקורי הראשון בסן פרנציסקו. המקום הראשון אליו נסעתי היה רח' לומברד המפורסם. רח' לומברד הינו הרחוב הכי מפותל והתלול בעולם. מרוב התלהבות חזרתי על הנהיגה במורד הרחוב שבע פעמים.
   ממליץ לכל מי שמתכנן טיול לחוף המערבי לבקר בסן פרנציסקו ולהכנס לגלריה שפרטיה נמצאים בקישור הרצוף. תכנסו לקישור ותהנו מגלריית התמונות שמייצגות פסלים קינטים. קישור

  Rolling through the Bay

 

 

באבי יאר

  בביקורי במוסקבה לפני ארבע שנים בקרנו גם בבית הקברות בו קבורים חלק מגדולי האומה הרוסים (סובייטים). ליד קברו של ניקיטה חרושצ'וב, לימים ר"מ ברה"מ (הקוריוז הידוע הקשור בשמו, הוא חלץ את מגפו והלם איתו בשולחן בעצרת האו"ם) סיפר לנו המדריך שהיה יהודי רוסי ודיבר עברית מצוינת.  את הפרשייה העלומה מתקופת מלחמת העולם השנייה שבה כיכב ניקיטה חרוצ'וב כמפקד הצבאי של אוקראינה. בעת הפלישה הגרמנית ביוני 1941 לרוסיה, הורה סטלין על מדיניות "אדמה חרוכה" וחרושצ'וב קיבל הנחייה להשמיד ולשרוף כל מתקן צבאי ואזרחי שיביא תועלת לגרמנים. ליד קייב היה מפעל רוסי לתחמושת ופצצות. המפעל פוצץ וכתוצאה מכך נהרגו כמה קצינים גרמנים בכירים שהיו באזור. היטלר השתולל והורה לגנרלים שלו להשמיד כעונש את העיר קייב. המטוסים הפציצו התותחים רעמו וכוחות האס.אס קיבלו הנחייה מהיטלר להתחיל להשמיד את יהדות אוקראינה. עד אז המלחמה בברה"מ היתה בלי פגיעה ביהודים כיוון שמפקדי הצבא הזהירו את היטלר, להמתין עם הפיתרון הסופי עד לאחר ההשתלטות על רוסיה. זהו מבחינתי הקשר למושג באבי יאר והמשורר יבטושנקו שהעז לחשוף את הפרשיה הנעלמה.
 באבי יאר 1

 

סרט רוסי שמשחזר את טבח באבי יאר

הבאתי כאן תקציר שכדאי לכם לקרוא, אחרת דלגו ועברו לתרגום השיר של יבטושנקו באבי יאר
השנה היתה 1941 כשהגרמנים כבשו את אוקראינה, וב-19 בספטמבר באותה שנה נכנסו לקייב הבירה, כשהם ממקמים את המרכז שלהם ברחוב קרשצטיק שבמרכז העיר. לפני כן עוד הספיקו למעלה מ-100 אלף מיהודי העיר להימלט מהעיר ולסגת מזרחה. השירות החשאי הסובייטי השאיר בקייב כוח התנגדות כדי לחבל בצבא הגרמני, וחמישה ימים לאחר כניסת הגרמנים התפוצצה פצצה בסמוך למחנה הגרמני, וגרמה למנוסת החיילים. האזור נסגר, אנשים עוכבו לחקירה, אך תוך זמן קצר התפוצצו עוד פצצות רבות ליד ריכוזים של הצבא הגרמני, והצליחו לפגוע בחיילים גרמניים ובאזרחים אוקראינים.
בכירי הצבא הגרמני על חילותיו השונים שהוצבו באוקראינה התכנסו לישיבה, שבה הוחלט לחסל את כל יהודי קייב, כגמול וכהרתעה. ההוצאה לפועל הוטלה על זונדרקומנדו a4, בשיתוף עם אנשי גדודים אחרים מהצבא ומהמשטרה, וכן יחידות עזר של המשטרה האוקראינית. ב-28 בספטמבר פורסמו ברחבי קייב מודעות המורות לכל היהודים המתגוררים בקייב ובסביבתה להתייצב בשמונה בבוקר שלמחרת בפינת הרחובות שבין שני בתי הקברות, הנוצרי והיהודי, סמוך לעמק באבי יאר בצפון מערב קייב. על המתייצבים להביא עמם כסף, מסמכים, חפצי ערך ובגדים חמים. יהודי שלא יבצע הוראה זו ויימצא במקום אחר – יירה. כל אזרח שייכנס לדירות שפינו היהודים ויגנוב את הרכוש – יירה אף הוא.
  מהמודעה השתמע שהכוונה היא לגרש את היהודים. זו היתה כנראה סיבה טובה לא להסתכן במוות מירי בידי החיילים הגרמנים. ואכן, למחרת, התייצבו עשרות אלפי יהודים באזור בית הקברות, על פתח ערוץ הוואדי של באבי יאר. האזור כולו גודר. כשהגיעו לחצות את השער, צוו היהודים להשאיר מאחוריהם את חפציהם, בטענה שאלו יועמסו על קרונות מטען. עדיין לא היה רמז למה שעומד בפניהם, עד שהגרמנים החלו להעביר קבוצות בנות עשרה אנשים, כולל נשים, ילדים ותינוקות, לאזור הוואדי, דרך מסדרון של שתי שורות חיילים, שהכו אותם באכזריות באלות, עד שהגיעו לאזור מוסתר על שפת הגיא. הם נצטוו להתפשט מבגדיהם ולהתקדם למדרגה בקיר הגיא, שם נורו מנשק אוטומטי. כשמטח היריות הראשון נשמע והגופות נפלו אל תוך ערוץ הוואדי, כבר היה ברור לממתינים במקום האיסוף מה עומד להיות גורלם, אלא שאז כבר לא היתה להם שום אפשרות לסגת. במתכונת זו הובלו למחרת עוד אלפי יהודים, עד שכל יהודי קייב הומתו. לפי דו"ח 101 של הגרמנים, נרצחו במקום תוך יומיים 33,771 יהודים, שעליהם לא היה רישום.

    איש הרוח אנטולי קוזניצוב כתב רומן הסטורי תיעודי בשם 'באבי יאר', ובו פרק הכולל את עדותה של דינה פרוניצ'בה, שהיתה היחידה ששרדה את אותו חיזיון נורא. פרוניצ'בה, יהודייה שנישאה לאוקריני, שחזותה החיצונית לא העידה על מוצאה, יכלה להשאר בביתה בלי חשש, אבל הלכה ללוות את הוריה הזקנים. כשהחלה להתברר התמונה, דחקה בה אמה לנצל את חזותה הלא יהודית כדי להינצל. היא פנתה לשוטר הגרמני וטענה שהובאה לשם בטעות, כי איננה יהודית. הגרמני הורה לך לשבת על אבן בצד, משם נאלצה להשקיף על המחזה: "ראיתי איך הורגים את ההורים שלי, איך הורגים ילדים קטנים" כולם צעקו, סיפרה לקוזניצוב. הכלבים שהגרמנים הביאו נבחו. אחר-כך הגיע קצין גרמני, שהורה להרוג את כולם, ללא הבדל מוצא. היא הובלה עם כל היתר אל קצה המצוק. מי שלא הוריד בגדיו במהירות, הגרמנים קרעו את בגדיו מעליו. היא שמעה את היריות שורקות מעל ראשה, האנשים הירויים נפלו זה על זה, והיא נפלה על גופותיהם, ומשום מה לא נפגעה. על ערמת הגופות שכבה בלי לנוע, גם כשהגרמנים כיסו אותן בעפר. רק בערב, זמן רב לאחר שהסתלקו, העזה להתנער מהעפר שכיסה אותה ולברוח משם לבית אשת אחיה הגויה. מובן שתחת השלטון הסטליניסטי העוין לא היה סיכוי שעדות כזאת תראה אור ברבים. כל נרצחי באבי יאר נקברו בקבר אחים בוואדי.
העדויות שנעלמו
    שנתיים אחרי הרצח ההמוני בבאבי יאר, נצטווה פאבל בלובל לפקד, בתיאום עם ד"ר מרס תומאס, ממפקדי האס-סה באוקרינה, על העלמת כל עקבות הרצח בבאבי יאר. בלובל הקים שתי יחידות מיוחדות לצורך משימה זו, שבה היו סך הכול כ-38 חיילים ושוטרים גרמניים. את העבודה הטילו על 327 אסירים ממחנה הריכוז סירטצק, שמאה מתוכם היו יהודים.
הללו הובלו לבאבי יאר, ושוכנו בחפירה שנחפרה בקיר הוואדי. פתח הוואדי ננעל בשער, שמולו הוצג מקלע. דחפור חשף את הקברים, כשהאסירים, שנכבלו ברגליהם בשלשלאות ברזל וזכו ליחס אכזרי ביותר, אולצו לגרור את הגוויות למוקד שבער על פסי מסילת רכבת שסודרו לכדי במה ענקית. העצמות נכתשו על מצבות שהובאו מבית הקברות היהודי, והאפר נופה כדי לסנן מתוכו זהב וכסף. לקראת סוף המשימה המצמררת הזאת, כשהיה ברור לאסירים שבמסגרת טשטוש עקבות הרצח יחסלו גם אותם, העזו 25 מהאמיצים והחזקים שבהם לברוח בחסות הערפל. 15 הצליחו להימלט. עשרה נתפסו ונורו.
מעשה ההעלמה הזה של הטבח, בניגוד לפשע המסודר והרשום במחנות הריכוז והעבודה, הצליח מאוד. במיוחד כשצורף למדיניות המשטר הסובייטי, שעשתה הכול כדי לטשטש את העובדה שהרצח כוון נגד יהודים, ולא כפי שהסובייטים ביקשו להציג את הפעילות הנאצית – בעיקר נגד אזרחים סובייטים. וכך, אחרי המלחמה לא נזכר באבי יאר כמקום טבח, ושנים רבות גם לא הוקמה במקום אנדרטה לזכר הנרצחים, כמו שנעשה במקומות אחרים.
 באבי יאר - יבגני יבטושנקו 
עברית: זאב גייזל  מקור

עַל בַּאבִּי יָאר אֵין מַצֵּבוֹת,

אֵין כְּלוּם

מִדְרוֹן תָּלוּל – אַנְדַּרְטָה מֵעַל פֶּצַע

אֲנִי יָרֵא.

אֲנִי מַרְגִּישׁ קָדוּם

כְּמוֹ הַיְּהוּדִים עַצְמָם, כְּמוֹ עַם הַנֶּצַח

אֲנִי לוֹחֵשׁ:

עִבְרִי אָנוֹכִי.

לְאֹרֶךְ הַיְאוֹר אֲנִי פּוֹסֵעַ,

שְׁנִייָה אַחַת – וְעַל הַצְּלָב גוֹוֵעַ

הַמַּסְמֵרִים עֲדַיִן בְּתוֹכִי

נִדְמֶה לִי גַּם שֶׁדְּרַיְיפוּס -

זֶה אֲנִי.

הַנֶּאֱשָׁם

בְּבֵית מִשְׁפָּט שְׂטָנִי

מֻצָּג לְרַאֲוָה

בֵּין סוֹרָגִים

אוֹתִי רוֹדְפִים,

עַָלַי יוֹרְקִים,

לִי לוֹעֲגִים.

גְּבִירוֹת צָרְפָתִיוֹת

צוֹוְחוֹת כְּמוֹ חֲזִירִים

וּמִטְרִיוֹת תּוֹקְעוֹת לִי בַּפָּנִים

בְּבְּיָאלִיסְטוֹק -

אֲנִי הוּא יֶלֶד רַךְ.

הַדָּם זוֹרֵם, כְּאִלּוּ תְּעָלָה.

צוֹהֶלֶת כָּל נִבְחֶרֶת הַפֻּנְדָּק,

מְחֻמָּמִים בַּוּוֹדְקָה הַזּוֹלָה.

מֻכֶּה, נִזְרָק, אֲנִי – חֲסַר עוֹנִים

וּמִתְחַנֵּן לַשָּׁוְא "תַּפְסִיקוּ, דַּי!"

"תַּצִּיל אֶת רוּסִיָה,

הֲרֹג יְהוּדוֹנִים!"

וְהֵם…

אוֹנְסִים אֶת אִמָּא מוּל עֵינַי

 

אָחַי הָרוּסִים!

יָדוּעַ לִי:

כָּבוֹד לְכָל אוּמָה יֵשׁ בְלִּבֵּנוּ

אַךְ אֵיךְ קָרָה, שֶׁהַמְּנֻוָּלִים

לְכָל מַעֲשֵׂיהֶם נִצְּלוּ אֶת שְׁמֵנוּ?

אֶת טוּב הַלֵּב אַרְצִי סִמְּלָה תָּמִיד.

אַךְ בְּלִי הִסּוּס,

בְּלִי שׁוּם קְרִיצָה אוֹ קֶמֶט

בְּשֵׁם יָפֶה "בְּרִית עֲמָמִית רוּסִית"

כָּךְ אֶת עַצְמָם כִּנּוּ הָאַנְטִישֶׁמִים!

עַל בַּאבִּי יָאר הַדֶּשֶׁא מְרַשְׁרֵשׁ

וְהָעֵצִים עוֹמְדִים

כְּמוֹ בְּמִשְׁמֶרֶת

הַכָּל מָלֵא

בָּרַעַם הַחִרֵשׁ

אֲנִי מַרְגִּישׁ

אֵיךְ שֵׂיבָתִי נוֹשֶׁרֶת

וְגַם אֲנִי

כְּמוֹ הַצְּוָחָה הַחֲרִישִׁית

מֵעַל הָרְבָבוֹת אֵי שָׁם בַּקֶּבֶר

אֲנִי -

כָּל יֶלֶד שֶׁנּוֹרָה כָּאן, בְּתַחְתִּית

וְכָל קָשִׁישׁ,

וְכָל אִשָּׁה וָגֶבֶר.

 

שׁוּם מְאוֹרָע

אֶת כָּל זֶה לֹא יַשְׁכִּיחַ!

וְעוֹד יֻשְׁמַע

"אִינְטֶרְנָצִיוֹנָל" שָׁלֵם

בָּרֶגַע הַנִּפְלָא שֶׁעוֹד יַגִּיעַ -

אַחְרוֹן הָאַנְטִישֵׁמִים יֵעָלֵם!

אֵין גֵּנִים יְהוּדִים בְּתוֹךְ דָמִי,

אֲבָל שָׂנוּא אֲנִי בָּרֹעַ הָאַרְסִי

לָאַנְטִישֵׁמִים,

כְּמוֹ כָּל יְהוּדִי

וּמִשּׁוּם כָּךְ -

אֲנִי הוּא הָרוּסִי!

 

לאחר סגירת הרשומה קבלתי דוא"ל מידידי בזו הלשון:

כותב אני מכתבי זה בצער רב !!! עוד שני עשורים ולא ימצאו בינינו אנשי עדות מהשואה!!!

הקייץ קרב ובא, אך יום הזיכרון לשואה קרב יותר מהר ויותר מקדם. תארו לכם שליד באבי יאר , יהיה אתר נופש- זול, הכל כלול !!! נוף משגע , ומשחקים לילדים !!!! האם יימצא ישראלי שיעיז לבלות שם נופש !!! 

ישנו כזה אתר בלטביה "קולדיגה שמו" רבים בינינו עדיין אומרים "יימח שמו"!!

והמרגיז הוא שמדי פעם שולחים לי מכרים תמימים תמונות נוף עם התפעלות !!!

זכרו והפנימו , לפני צאתכם לנופש באירופה, בררו מה קרה לאחיכם המתים, במקום אליו אתם נוסעים, בזמן מלחמת העולם השניה!!

אברהם פ. (נצר למשפחה שאבדה כולה בשואת פולין)

אכן גם אני מעולם לא שמעתי על הטבח ביהודי ריגה ביער רומבולה  כ 31 אלף מיהודי גטו ריגה נרצחו ונקברו בקבר אחים. אז תודה לקורא שהסב את תשומת ליבי.

ביקור שורשים בוילנה

  ידידי הפרסומאים בקרו ביקור שורשים בליטא ובוילנה שם הם פתחו את הרשומה שלי  פונאר ושלחו לי את חווית הביקור בגיא ההריגה ובצרוף הרשמים שספגו מגיא ההריגה. הסכם ריבנטרוב מולוטוב חילק את המדינות הבלטיות בין גרמניה הנאצית לבריה"מ הקומוניסטית. על אף שהקומוניזם היה שנוא נפשו של היטלר, הא חתם על ברית בה גזרו את פולין חלק לרוסיה והרוב לגרמניה. בשנים הראשונות למלחמה נהנו יהודי ליטא ולטביה מהריבונות הסובייטית שהגנה עליהם מפני הנאצים. אך הכל השתנה עם הכרזת המלחמה של גרמניה על רוסיה. בסוף יוני החלה האופנסיבה הגרמנית לתקוף את בריה"מ במבצע ברברוסה ובמקביל החלו לפלוש לארצות החסות הסובייטיות ליטא לטביה ואסטוניה. עם כניסת הנאצים לליטא ביוני 1941 התושבים הליטאיים ברחבי המדינה, בפרץ של שנאה וחדווה אנטישמית,החלו בטבח ספונטני ביהודים,שכניהם.

  נסענו ברכבת מוילנה לאתר הזיכרון ביער פונאר כאשר הגענו לתחנת הרכבת בכפר ונהג הרכבת צפר, בדיוק עברה ממול עוד רכבת וצפרה, הרכבת עוצרת בתחנה בכפר פונאר. הצפירה שלה גרמה לנו לרגע לדמיין את עצמנו בתור נוסעי הרכבות ההן. הרי זה קרה כאן בדיוק לפני 70 שנה. דמיינו את הפחד שתקף את יהודי וילנה, דמיינו את עובדי הרכבת ואת אנשי האס.אס. מתרוצצים על הרציפים ומזרזים את היהודים לרדת מהקרונות. הנה הגיע עוד טרנספורט.
שלט זיכרון בכניסה ליער פונאר

אחד מבורות החיסול

  הגענו לאתר ההנצחה, בכניסה לאתר מוצבת אנדרטת זיכרון ובהמשך אנדרטאות נוספות. יער פונאר הוא שטח קטן, קשה לדמיין שבשטח קטן שכזה נמחקה כל יהדות וילנה.

   המדריך תאר את מה שארע כאן לפני 70 שנה. ביער פונאר חפרו הרוסים טרם הכיבוש בורות עגולים גדולים לצורך הטמנת מיכלי דלק. הנאצים ניצלו בורות אלה כקברים המוניים, קברי אחים. המדריך הליטאי תאר את מהלך הטבח ביהודי וילנה (ירושלים ד'ליטא). ביער פונאר בוצע רצח נטו. רוצחים עם נשק מול גבר,אשה,ילד,זקן. הליטאים היו אנטישמים עוד מינקותם, הנאצים פשוט הפכו אותם למשתפי פעולה מן הגרועים ביותר. חלקם אף התעלה על רוצחי האס.אס. קבוצות של עשרות ומאות מיהודי וילנה הובאו ליער,הוכנסו לבורות ונורו. בסך הכל נרצחו באתר 100,000 איש ואישה, מן הראוי לציין שחלקם היו גם לא יהודים.

המדריך גם סיפר לנו בגאווה על "הצדיק" המקומי. אחד המקומיים שנכח במקום. הוא כתב יומן בו סיפר ותאר את הזוועות שנעשו ביהודים. ומאחר שפחד שייתפסו אותו. טמן את היומנים בבקבוקים בחצר ביתו וקבר אותם באדמה. לאחר שנים תוך חפירות בחצר ביתו גילו את הבקבוקים והיומנים. שהם כעת מוצגים ביד ושם, בירושלים.

 ביער עצמו ראינו מקומיים שעושים שם ריצה והתעמלות, העולם כמנהגו נוהג. מזכיר לי את ביקורי במחנה הריכוז דכאו בפרברי מינכן. מחנה הריכוז נראה כאילו הינו איזו אחוזה של אחד ההונים הגרמנים ונמצא בקצה רחוב דכאורשטראסה, גם כאן המקומים ששאלתים להכוונה למקום נראו אדישים להיסטוריה האכזרית של המקום.

שלא כמו במחנות המוות אושוויץ וטרבלינקה אותם פוקדים גם תיירים זרים מכל רחבי העולם. המדריך המקומי התלונן על מבקרים מועטים שרובם ישראלים או יהודים מהתפוצות. במיוחד בימים אלה ערב יום השואה ,יוצאת משלחת כל שנה לוילנה ליער פונאר.

רק במקומות כאלו של גיא הריגה, מבינים היהודים והישראלים, עד כמה חשוב שיש לנו היהודים מדינה. יש לשמור ולהבטיח את עוצמתה של המדינה . הקרדיט לסיפור ולתמונות לצביה ולמני הפרסומאים.

לסיום הבאתי לכם את הפואמה בגיא ההריגה של ח.נ.ביאליק שנרשמה לזכר פרעות קישינייב אך עוצמתה מתאימה דווקא לגיא ההריגה של פונאר. הבאתי כאן רק את הבית הראשון עם הסיומת המדהימה.

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

בְּעִיר הַהֲרֵגָה

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת

וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים

אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.

וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים

וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים,

בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים,

מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,

וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל-פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים

אֲשֶׁר אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עוֹד וְלֹא-תְהִי לָהֶם תְּרוּפָה,

וְטָבְעוּ רַגְלֶיךָ בְּנוֹצוֹת וְהִתְנַגְּפוּ עַל תִּלֵּי-תִלִּים

שֶׁל-שִׁבְרֵי שְׁבָרִים וּרְסִיסֵי רְסִיסִים וּתְבוּסַת סְפָרִים וּגְוִילִים,

כִּלְיוֹן עֲמַל לֹא-אֱנוֹשׁ וּפְרִי מִשְׁנֶה עֲבוֹדַת פָּרֶךְ;

וְלֹא-תַעֲמֹד עַל-הַהֶרֶס וְעָבַרְתָּ מִשָּׁם הַדָּרֶךְ –

וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,

וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;

וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה

אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;

וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ

וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

פיתרון סופי נוסח האיסלם

   לפני כ 80 שנה בשנת 1932 החלו האנטישמים הגרמנים בהפצת רעיון הפיתרון הסופי. אף אחד בעולם לא רצה להאמין, שהנאצים באמת מתכוונים לבצע את הפיתרון הסופי. לא היהודים בפולין ובגרמניה ואף לא יתר אומות העולם, שהפטירו זה יעבור להם, כשהיטלר יעלה לשלטון. המשטר הנאצי החל בהתעצמותו והחל לכרסם לעצמו נתחים מאירופה.
הצרפתים והאנגלים הבליגו, כאשר היטלר השתלט על חבל הרוהר בשנת 1936 ואח"כ על צ'כוסלובקיה בשנת 1938  בזכות גישתו הפייסנית של צ'מברליין שהקריב את צ'כוסלובקיה לטובת ה"שלום". לגרמניה היו אז שש דיביזיות של טנקים ולצרפת היו אז 36 דיביזיות טנקים שיכלו למחוץ את הגרמנים כמו זבוב. אך ממשלת צרפת היתה מסוכסכת עם עצמה, והפוליטיקאים העדיפו לרפד את ישבנם השמן מאשר להסתכן במלחמה. לו צרפת היתה מזיזה רק טנק אחד ומאיימת על היטלר שחימש את צבאו, ההסטוריה היתה נכתבת אחרת. אך חוסר הנחישות סייעו בידי היטלר לממש את תוכניתו ל"רייך בן אלף השנה"
   את הפיתרון הסופי לפי תורת הנאצים כולנו זוכרים. איך טבחו הגרמנים ובני בריתם האוקראינים, הפולנים והליטאים ביהודים. לכל אלה שלא זוכרים כדאי להזכיר גם את הלאומנים הערבים בעירק ובא"י שהצטרפו ותמכו בנאצים. ולאחר המפלה הנאצים מצאו מקלט בדמשק ובבגדד, משם הם המשיכו בתעמולת הזוועה כנגד היהודים. אך משום מה זכרונם של היהודים והישראלים קצר. רובנו מתעלמים מהאזהרות (למי ששכח ערפאת יום לאחר חתימת הסכמי אוסלו אמר בקול צלול ורם "פלסטין כולה שלנו ובירתה ירושולים ומי שלא מאמין ישתה ממי הים של עזה") ואיננו מוכנים לקרוא את הכתובת על הקיר.
  אז כיום ההסטוריה חוזרת, המוסלמים מעונינים ב "ג'יהאד של אלף שנים" גם כיום הכתובות והאזהרות מפוזרות ברחבי העולם. הבאתי לכם סרטון אחד הטובים שמציג את הרוע והרשע האיסלמי. את שיניהם וציפורניהם המנהיגים ושלוחיהם אינם מנסים להסתיר. אך עדרי הכבשים שוב מלחכים עשב ולועגים למזהירים. תעזבו אותם בשקט, זה רק קומץ משוגעים, אכן ההסטוריה חוזרת. אז תתעוררו ותעירו את הכלבים שיטפלו בזאבים הרעים.
  אגדה עממית מספרת על משלחת של הזאבים שהציעה לכבשים שלום "לא עוד נטרוף אתכם, נתיר לכם לרעות בשקט ושלווה, אך יש לנו בקשה אחת קטנה סלקו את הכלבים שמתרוצצים כמו מטורפים ומפחידים לנו את הגורים, שמתחילים לגמגם". מנהיגי הכבשים נועצו ביניהם ואכן היו כמה כבשים משכילות שחלקן כתבו ספרים ומחזות וחלקם קיבלו פרסי הוקרה על מהייתם הטהורה מה...מה.....מה ובדעה אחת סילקו ופיטרו את עדר הכלבים הנבחנים. את ההמשך כולכם בוודאי מדמיינים.
לזכור ולא לשכוח!! גם בתקופת מלחמת העולם השנייה רבים ממנהיגי הקהילה הצילו את עצמם ובני ביתם ע"ח הציבור.

הפתרון הסופי גירסת האיסלם

סלמנדרה

  לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני מביא לידיעת הקוראים את ספריו של הסופר יחיאל דינור, שהשתמש בשם העט    "ק. צטניק" . שמו הספרותי הינו נגזרת של קאצט שבשפה הגרמנית משמעותו מחנה ריכוז. קאצט הוא גם שם לכיכר העיר בה רוכזו היהודים. בגטאות התקיימו מדי מספר שבועות קאצט'ס, ריכוז ומשלוח טרנספורט של יהודים מכיכר העיר בידי קלגסי האס.אס ופעילות זו שהיא ריכוז הצאן לטבח נקראה "קאצט".
   ק.צטניק, ניצול אושוויץ, הביא בספריו את תאורי המוות, את ריח הקרמטוריום ואת תמונות עגלות המתים. בין ספריו: "סלמנדרה", "בית הבובות", "פיפל", "השעון אשר מעל הראש" , "קראו לו פיפל" , "כוכב האפר" ו"חול מאפר". ק.צטניק הינו אחד מניצולי השואה הבודדים שהעלה את העדויות מ"שם" (הוא קרא ל"שם" פלנטה אחרת) רוב ניצולי השואה התביישו לספר לבני משפחתם את אשר קרה להם. דמיינו לעצמכם את הנערות והנשים היהודיות שנאנסו בידי הנאצים. אז האם אתם מצפים שהאמא תספר לילדיה שנאנסה בידי חיות האדם. או את האב שיספר לבני משפחתו על ההתעללויות שעבר במחנה הן מצד השומרים הגרמנים והאוקראינים והן מידי ה"קאפו" (משתפי פעולה יהודים) וכן אסירים אחרים. אתם יודעים כל סיפורי הזוועה על בתי הכלא, מתגמדים מול הזוועות שהתרחשו במחנות המוות וההשמדה. על כל אלו כתב ק.צטניק בספריו. את כל מה שלא שמעתם מההורים והסבים תקראו בספריו של ק.צטניק זה חשוב להנחלת המורשת של דורנו והדורות הבאים.
    את ספריו של ק.צטניק, קראתי לפני עשרות שנים ומשוכנע אני כי מזה שלושים שנה כבר אין קוראים לספריו. למרות המאמצים מצידו להחדיר את ספריו כספרי לימוד, מערכת החינוך הישראלית התעלמה מהם, חלק מהמבקרים האשימו אותו בזילות השואה ע"י תאורים פורנוגרפים (אך הם לא היו שם!!!, הוא כן). לעומת זאת ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו להצלחה בחו"ל. מכחישי השואה הישראלים החלו את פעילותם החל משנת 1943 כאשר ידוע היה גורל יהדות אירופה. המאצ'ו הישראלי לא הסכים להזדהות עם היהודים האומללים שהלכו כצאן לטבח. שרידי מחנות המוות שהגיעו לישראל נאלצו להתגונן על הליכתם כצאן לטבח והתרבות האירופאית שהביאו נמחקה עקב רצונם לכפר על "מחדלם". מול מכונת המלחמה הגרמנית כל צבאות אירופה נפלו, אך המנהיגות הישראלית מדור הפלמ"ח לעגו לניצולים. הכל השתנה עם תחילת משפט אייכמן שנלכד בידי סוכני המוסד בארגנטינה.
  השמעת משפט אייכמן (1961) ברדיו והכתבות היומיומיות בעיתונות, העבירו סופסוף למאצ'ואים הישראלים מה באמת קרה שם.  גדעון האוזנר התובע התעלה על עצמו והפך שלוחם של ששת המיליונים  שנרצחו. שתי עדויות עיקריות הצליחו להעביר את עוצמת הרוע ואימתו את מה שכולנו לא רצינו להאמין שקרה. זו של ק.צטניק ושל יואל ברנד שהעיד על "העיסקה עם השטן" בה השתתפו קסטנר מנהיג יהודי הונגריה ואדולף אייכמן. עדותו של יואל ברנד היתה מלווה, "ברעשים והפרעות" מצד שלטונות המדינה קרי ר"מ ישראל ד. בן גוריון כיוון שהאשים את מנהיגי היישוב בנטישת יהדות הונגריה. ממליץ לקרוא את הספר ה"כחש" של בן הכט על פרשת קסטנר.

   רק עם עלייתו לדוכן העדים במשפט אייכמן התברר שיחיאל דינור הוא הסופר שהסתתר מאחורי שם העט ק. צטניק, הוא סיפר על זוועות אושוויץ ועל הסיוטים שרודפים אותו מאז. הוא נאם בפאתוס רב ואז התמוטט ק.צטניק על דוכן העדים. התמוטטותו על דוכן העדים שודר ברחבי הארץ והעולם ותרם למשפט יותר מאשר כל יתר העדויות.
עדותו של ק.צטניק במשפט אייכמן

    אני ממליץ לכם לקרוא את שלושת הספרים (כרוניקה של משפחה ) "סלמנדרה", "בית הבובות" ו"פיפל" בהם תלמדו על החיים היומיומים של האסירים היהודים ואת המאבק לחיים כאשר כל האמצעים כשרים כדי לשרוד עוד יום. האימרה של ק.צטניק "ההבדל בין אדם שבע לרעב הם רק שש שעות" בספר "סלמנדרה" (על שם אשתו הראשונה של הסופר, גם אלגוריה על לטאת האש שקמה לתחייה מהמשרפות) הסופר מספר על חייו בתקופת המלחמה, עד שהתצטרף ליחידת ה"זונדרקומנדו" כלומר הוא משמש כסניטר המפנה את הגופות מתאי הגזים למשרפות במחנה אושוויץ, איש הזונדרקומנדו מודע לזה שהגרמנים ברצותם להסתיר את פשעם יוציאו את הצוות להורג ויחליפום וחוזר חלילה. ישנם שם גם התאורים של מאבקי האסירים לשרוד ולהעביר עוד יום, להסתרת המזון הבגדים והנעליים שעזרו לחזקים לשרוד. בספר "בית הבובות" מסופר על אחותו התאומה של הסופר דניאלה, נערה בת 14 שעקב יופיה נשלחה למחנה נשים שמהווה בית זונות לקצינים וחיילים גרמנים. בספר " פיפל" הוא משלים את הסיפור המשפחתי עם אחיו מוני שכמו עוד ילדים יהודים, היו קורבנות תאוות המין של שומרי המחנות.   
   אני רואה בקריאת ספרות השואה, חשיבות בהחדרת ערכי אהבת הארץ והמדינה. לדורנו השאנן שמזה שישים שנה אינו מבין, מהו רעב ותלאות מלחמה, כולנו הפכנו שאננים ובמיוחד מנהיגי העדר אשר במקום לראות למרחוק, מתעסקים בעשייה לביתם. וכולנו באיוולתנו מחקים אותם. כמו כן להבין שמכחישי השואה מנסים למחוק את הזוועה שביצעו הגרמנים, אך גם כל יתר עמי אירופה ואמריקה סיעו בידם.
הבאתי כאן קטע מתוך מאמר ביקורת על ספריו של ק.צטניק.
   הספר מאיר גם את פניה המכוערים של החברה היהודית, את משתפי הפעולה, את המנצלים בציניות את המצב למען בצע אישי, את המבקשים לדחות את הקץ במחיר השבעת רצונו של הצורר, במחיר הסגרת אחים, את עליית אנשי השוליים וירידתם של החכמים, של המשכילים, של העשירים, ושל המכובדים של אתמול. דומה, סדרי עולם מתמוטטים, דבר אינו בטוח, דבר
אינו יציב, אך גם בעת אבדן דרך ישנם עדיין בני אדם ששומרים על צלם האדם, מסכנים עצמם למען זולתם, רואים את הכלל כולו ונאמנים ליקיריהם. ק' צטניק שופך אור על הכשרונות המעולים שהיו בין הנספים ועל הקץ שהקיץ עליהם פתאום. מעת לעת מבקיעים כמו מעולם אחר זכרונות של חיים מן התקופה שלפני.

   ק' צטניק מוביל אותנו שלב אחרי שלב מהמהפך שחל בחיי היהודים. עודם שקועים בענייניהם, איש איש במעגלו החברתי ועל פי הרגליו, וכבר שולטים המחסור, האימה, ההשפלה. אין זה רק תיעוד מדויק של מלאכת ההונאה הנאצית והכניעה היהודית, האכזריות, מול חוסר הישע, השיטתיות שבתכנון שלבי ההשמדה והניסיון להישרד, זוהי תעודה ספרותית חשובה. על אף הכול, ישנה אמונה בכוחה של המלה הכתובה להעביר מקצת ממה שעבר על האנשים, מדרך הקיום, מהייאוש ומהתקווה. והמסר הזה מגיע אלינו הקוראים, ואנו מנסים לשאול את עצמנו: מה היו חושבים כל אותם אומללים אילו ידעו, שנשתתף עמם בסבלם כאן, תחת שמי השמש והתכלת העזה? כי נעלה את זכרם בעצם ההתייחדות עמם בשעת הקריאה?


לזכור ולעולם לא לשכוח היא צוואתם של ששת מיליון הנרצחים, לעולם לא עוד!