קבלתי מידידי הפרסומאי מייל ובו מסמך שחבר סא"ל (מיל') יאיר קליין על
הכשלים של צה"ל וצמרת הפיקוד הבכירה. הבאתיו כלשונו תוך הדגשת המסרים
העיקרים.
עוד לא אבדה תקוותנו - יאיר קליין
את מלחמת לבנון האחרונה פתח חיל האוויר. בסוף ה"ניסוי", שנערך בגלל רצונו של הרמטכ"ל הטייס לנצח באמצעות מטוסים - הבינו המדינאים שרק צבא היבשה יכול לעשות את המלאכה. בינתיים בוזבז זמן רב, ואזרחים רבים בלבנון נפגעו. כאשר פרצו כוחות השדה בסערה למגע עם האויב, נפלו ביומיים הראשונים טובי לוחמינו הסדירים.
אנו, לוחמי העבר, חשנו תחושה של תסכול, כישלון, מחדל. כל זה קרה משום שהצבא לא הוכן, לא התאמן ולא נערך לשיטות ההגנה של החזבאללה. אף לא קצין אחד במפקדת זרוע היבשה צעק "עצרו! דפוס המלחמה השתנה, צריך לבנות תורה חדשה".
פיקוד ההדרכה של הצבא, בסיוע המודיעין, בנה מתקן המדמה אחד לאחד את מערך ההגנה של החזבאללה. המתקן, שנבנה בבסיס הדרכה בפיקוד צפון, הוכיח כיצד מובלים הכוחות התוקפים, תוך כדי מגע ואש, לעבר שטחי הריגה, והלוחמים נופלים למלכודת. אלא שאף לוחם, בסדיר או במילואים, לא עבר דרך המתקן הזה. אילו היו עושים זאת – ולא מדובר חס וחלילה על אימון, שהוא בגדר עשייה, אלא פשוט להיכנס, לראות ולהבין, ולצאת – היו כל הקרבות נראים אחרת, והצבא, בתחכום ובהגעה מאחור, היה מביס את החזבאללה. לאחר המחדל ידעו הצבא, ואחריו ההנהגה המדינית, לספר לנו, אומנם בשקט, שלצבא סדיר יש בעיה להילחם מול אנשי גרילה.
במלחמה הנוכחית חזר צה"ל במדויק על אותה המתכונת. חיל האוויר תקף, הרג מאות אזרחים, וירי הרקטות המשיך להטריד. איבדנו זמן יקר שבמהלכו יכולים היו כוחות הקרקע לבצע את משימתם במלואה. הלוחמים אומנם התאמנו לפני הקרב במתקן מודרני של שטח בנוי, אולם גם כיום אין מתחם תת-קרקעי המדמה את דפוס המלחמה של החמאס. לוחמי הצבא, טובים ככל שהם, לא הוכנו כראוי. רבים מהם נהרגו כבר בתחילת הקרבות, ושוב חזר הסיפור: הצבא "לא בנוי להביס גרילה".
ניתן להבין מדוע כך קרה, כשמתברר כי מי שהיה במלחמת לבנון מפקד זרוע היבשה, שתפקידו לבנות את הכוח למלחמה בהתאם לשינוי דוקטרינת הקרב; ושאמור ליזום וליצור דפוסי לחימה חדשים – היה האלוף גנץ, שהפעם הוא הרמטכ"ל. לפחות אחת לחודש נראה הרמטכ"ל בתרגילים שונים ומשונים של כוחות השדה, כשהם מסתערים וכובשים יעדים. דבר בתורת הלחימה לא השתנה. האויב רואה זאת ומגחך, משום שזה שנים הוא מודע לחולשתו ומעדיף להילחם בשיטות המתאימות ליכולתו – מתחת לקרקע, היות ששם לא יכול הצבא הישראלי להביא לידי ביטוי את עוצמתו.
שיטות האויב השתנו, אולם בצה"ל לא השתנה דבר. הדרג המדיני והצבאי הבכיר ממשיכים לספר שצבא סדיר אינו יכול להתמודד נגד גרילה. זה אווילי ושקרי. פשוט יש להכין את הצבא באופן נכון – והוא ינצח.
לצערנו, כמעט 50% מהנופלים נהרגו לא בקרב, אלא כתוצאה ממחדלי הדרג הצבאי הבכיר, שזלזל בהחלטות ועדות החקירה של שתי המלחמות הקודמות.
לוחמים נכנסו לשטח, במקום ב"אכזרית" בנגמ"ש לא-ממוגן שבתוכו מטעני חומר נפץ ופגזים, לצד הלוחמים. היה זה בניגוד לקביעת הוועדה והפקודות שניתנו בעקבותיה, וכפי שקרה במלחמה הקודמת בעזה – פגיעת טיל נ"ט בנגמ"ש פוצצה את הפגזים שהיו בו, וטובי לוחמינו נהרגו לפני שבכלל נכנסו לקרב. התוצאה: שבעה הרוגים, ועוד הרוג מירי כוחותינו, בשל טעות בזיהוי.
ג'יפ מנהלתי לא-ממוגן יצא לתקוף כוח מחבלים עם כלי נ"ט שחדר דרך מנהרה – ג'יפ מנהלתי ולא "אכזרית", כאשר בימ"חים שבפיקוד דרום נמצאים הכלים מוכנים לתנועה, אולם אף אחד לא בא לקחתם. התוצאה: ארבעה הרוגים.
בעבר היה את חפירה מחובר לכל חגור, לחפירת שוחות אישיות כהגנה מפני הפגזות. כיום נעים עם כוחותינו מחפרונים ובולדוזרים, היכולים תוך דקות לחפור מחסות לכוחות מפני פצצות מכל סוג וגודל – אך כלום לא נעשה. גם לאחר הפגיעה השנייה נזקק הצבא לזמן יקר כדי להבין שכל מה שנדרש הוא להרחיק את שטחי ההיערכות שני קילומטרים מזרחה. אילו היו עושים זאת בעוד מועד, שום חייל לא היה נפגע. גם זה נכלל בהערות ועדת החקירה הקודמת, שגם בהן זלזל הצבא. התוצאה: שמונה הרוגים ועשרות פצועים, כמו גם הרוגי קורס המ"כים שנרדמו בשמירה, והמחדל שבפינוי החיילים המאבטחים מקיבוצים ומושבים. הצבא פשוט לא הקשיב לשב"כ, שלא הפסיק להתריע – אבל הצבא הרי יודע טוב יותר על ביטחון.
אם מופז, שהיה רמטכ"ל מצוין ושר ביטחון מעולה (ליקוק תחת, איני נסכים עם האמירה ד.צ), לא היה מתראיין בכל רשת אפשרית וטוען לסכנת המנהרות, והיינו נכנסים, חלילה, להפסקת האש הראשונה שיזמו המצרים ושהדרג המדיני ייחל לה – לא היינו יודעים עד היום על חומרת הסכנה שבמנהרות. רק הלחץ שיצר מופז חייב את שר הביטחון, עם ראש הממשלה ומעטים מחברי הקבינט, לתת לצבא פקודה מוגבלת: לא לנצח, חלילה, אלא לטהר את המנהרות.
כאשר נתגלתה הבושה, אמרו שרי הקבינט הביטחוני כי לא ידעו על חומרת המצב וכי לוּ ידעו, היו מאפשרים לצבא להיכנס כבר ביום הראשון. האם הסתירו הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה את המידע הקריטי הזה מהקבינט, רק כדי למנוע את כניסת הצבא לקרב?
תוך כדי הלחימה, שבועיים לפני סופה, אמר שר הביטחון שנחוצים יומיים בלבד לסיים את פיצוץ המנהרות, כדי שהצבא יעצור ויצא – אולם קצין אמיץ אמר למצלמות הטלוויזיה שדרושים לפחות שבועיים, ורק משום כך נשאר הצבא עוד שבועיים כדי להמשיך את הטיפול במנהרות. עד היום לא הסתיים העניין סופית, וגם לא ייגמר בקרוב. החמאס, אחרי נאום השלישייה על יציאת כוחות צה"ל ועל הניצחון במלחמה, כשכמעט כל המנהרות הושמדו – אמר: "הם מצחיקים אותנו, ועוד נוכיח להם את ההיפך". האם שוב מסתירה השלישייה מידע מהקבינט הביטחוני ומהכנסת?
אולי אני נאיבי, ובעיקר מבולבל – היות שלא ידוע לי מי בכלל האויב של ראש הממשלה ושר הביטחון: האם החמאס, או רוב חברי הכנסת הרוצים למגר את שלטון החמאס או לפחות להכות בו מכה כואבת, שטובת הארץ ואזרחיה לנגד עיניהם, ושלשם כך נבחרו.
השלישייה עושה את ההיפך הגמור מזה: שומרת נגד מיגור החמאס, ומתחילת המלחמה מספרת לנו שבמקומו יבוא אויב גרוע יותר – דברי שטות, הבל ורעות רוח. אין גרועים מהחמאס.
זה הזמן לחדול מתירוצים. יש לעשות שלום עם הפלסטינים שאבו-מאזן בראשם, ולגרום לכך שהם ינהיגו את כל העם הפלסטיני, גם בעזה. הם כבר הוכיחו לנו את יכולתם לעשות זאת, וזהו גם רצונן של רוב מדינות ערב הגובלות בשטחנו. אולם, כל זה יוכל להיעשות רק לאחר מיגור שלטון הטרור של החמאס. כל הסובבים אותנו – מצרים, סעודיה וירדן – יודעים זאת ומייחלים שיקרה הדבר, מלבד השלישייה הגוררת אחריה את הקבינט הביטחוני.
גם תושבי עזה כבר מבינים את הדבר, וכן מדינות בכל רחבי העולם, ששלטון הטרור במזרח התיכון מתחיל לחדור גם אליהן, והן יודעות שחייבים לעצור את התופעה.
הבה נתחיל זאת אנחנו, כי אחרת יגרום הטרור, שמתחיל לסגור על אזורנו, למלחמה עקובה מדם של מאות אלפי הרוגים, או לגירושנו שוב מארצנו. חובה עלינו, מייד, לעצור את תחילת הזחילה של מלחמת גוג ומגוג לאזורנו.
אני זועק כבר שלושה שבועות, לאחר התייעצות עם מומחים: מדוע לא הוזרם גז בישול למנהרות שנמצאו בשטחנו? לכל פתח ראשי היה עלינו להזרים גז משלוש מכליות, ולדחוס אותו באמצעות מדחס אל פנים המנהרה. לאחר המכלית השלישית, אחרי המתנה של דקות מספר, היה עלינו להפעיל מרחוק מטען שיצית את הגז. הפיצוץ והאש היו נמשכים לאורך המנהרות ואל כל ההסתעפויות שבדרך, גם זו שממנה יצאו רוצחי הלוחמים מקורס המ"כים. כל המנהרות האלה, שנבנו כדי להסב אבידות לכוחותינו, היו הופכות למלכודת מוות לחמאס. אפשר היה לעשות זאת ללא הרוג אחד לכוחותינו, תוך גרימת הרס מסיבי למנהרות. גם אם לא היה נוצר פיצוץ, והמנהרות לא היו נהרסות – הייתה האש מכלה את אמצעי המלכוד, ולוחמינו היו צועדים בבטחה אל מרכזי החמאס, ללא קרב.
גם את "כיפת ברזל" לא היה הצבא מוכן לקבל, ואלמלא עקשנותו של שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, עד היום לא הייתה לנו הגנה על שמי המדינה. הם הרי יודעים יותר מאִתנו מה טוב לנו.
כך קרה הגרוע מכול: אנו, האזרחים, הפכנו לאנשים סוג ב', ותושבי הספר והפריפריה, שעל הגבול – לאזרחים סוג ג'. כל זאת משום שההנהגה התבלבלה והפכה את צה"ל ל"פרה קדושה". על הפרה-הקדושה הזאת – לא פיקח אף אחד.
צה"ל הוקם כדי לשמור על אזרחי המדינה. כאשר הצבא לוחם – יש חללים, ואז נוצרת בעיה לאנשי ההנהגה. הכיסא בוער תחתיהם. הם הרי כבר רואים את מערכת הבחירות הקרובה, ולפיכך, מבחינתם, שיסבלו האזרחים מסוג ג', שהם המיעוט, ואין זה נורא אם מפעם לפעם ייהרג אחד מהם. ראש הממשלה ימשיך לאיים ולא לקיים, והצבא לא ייזום, כדי להישאר בשלמותו. כך שניהם, "לאט אבל בטוח", בונים חמאס חזק, כי אין מי שיפריע לו; ואכן, החמאס מתחזק ומתעצם ממלחמה למלחמה.
מפקדי הצבא הבכירים שלנו, כמו מנהיגי החמאס, יודעים היטב שחייל שבוי שווה אלף מחבלים, ושלכן עדיף שהצבא לא יעשה דבר. לעומתם, כל ייעודו של החמאס הוא לחטוף חייל. החמאס יודע שההנהגה "לא סופרת ממטר" את האזרחים, מלבד בתקופת בחירות, ושלעומתם נחשב הצבא בעיניה לפרה-קדושה. לכן מתאבדים לוחמי החמאס, פורצים באומץ רב ונקטלים, רק על מנת להביא חייל חטוף, או גופה של חייל – ובסופו של דבר מצליחים, וגם מנצחים. כי הם, בניגוד לדרג המדיני ולצבא שלנו, הציבו לעצמם מטרה, והם יוזמים, מתאמנים ופועלים ללא הרף כדי להשיגה.
לעומת החמאס, מעדיפים בכירי מפקדינו לא לעשות דבר, לא להסתבך אלא לחתור באופן נחרץ לשמירת הקיים, גם אם ימותו כמה אזרחים. במחשבה זו ובמעשים אלה, הם מחזקים יותר ויותר את ארגוני הטרור ומחלישים את ביטחון המדינה, ובעיקר את אמון האזרחים בהנהגה ובצבא – שלא הצליח לנצח באף אחת משלוש המלחמות האחרונות.
כאשר כבר מתבקשים מפקדי הצבא להציג לקבינט תוכנית תקיפה – אזי כמו מפקדם מהעבר אהוד ברק, הם מציגים את התוכנית הקשה והמסובכת ביותר, שרק דמיון פרוע יכול להעלותה על הדעת, ושכרוכה במאות או באלפי הרוגים ובשהייה של חודשים או של כמה שנים בשטח. הקבינט הביטחוני אינו מאשר את התקיפה המוצעת, בצדק.
אם היו לצבא מפקדים יוזמים וחושבים, הם היו מציגים לקבינט דרך פעולה פשוטה וחכמה, שבה כמעט אפס נפגעים לכוחותינו, ואיום ממשי על מנהיגי החמאס; דרך שהצבא יודע לבצע, ושהייתה צריכה להיות באמתחתו.
את המלחמה הזאת – כן, מלחמה ולא "מבצע" – היינו צריכים לפתוח בפריצה של כוחות השדה בממד הצר, עם גדוד טנקי "מרכבה" הנושאים בתוכם גדוד חי"ר – טנקים שאין כלי בעולם שיכול לפגוע בהם. בהתקדמותם, היו הלוחמים יורים אש תופת של 50 אלף כדורים ופגזים בדקה, פגז אל כל מקום חשוד לאורך ציר הפריצה. מדי 200 מטרים היו יורים צפע שריון שהיה מנקה 200 מטרים קדימה ומפוצץ מטענים בדרך. בעקבותיהם היה נכנס גדוד חי"ר נוסף, על אכזריוֹת. הכוח היה נע בחסות מסוקי תקיפה אל מתחם בית החולים, שם קיים חשד שיושבת הנהגת החמאס. הכוח היה שוהה בשטח שעה לכל היותר, במהלכה היה מפוצץ כל פתח מנהרה או דלת תת-קרקעית עם חומר נפץ נוזלי ובלוני גז בישול שהיו נפתחים ונזרקים פנימה – מפוצץ ומסתלק כדי לנוע אל היעד הבא בתנועה לאורך חוף הים, אגף מאובטח לחלוטין, כשכל כלי הנשק מופנים מזרחה לעבר העיר ומסוקי תקיפה מופעלים במידת הצורך לבלימת לוחמים שינועו לתגבור. תוך ארבע שעות לכל היותר, לאחר טיפול מהיר בשלושה או בארבעה יעדים שנבחרו מראש – היה הכוח חוזר לשטחנו, ערוך ומוכן לצאת שוב אם ייווכח לדעת שהאויב עדיין אינו מוכן להפסקת אש.
בכל פעם עקיצה במקום חשוד אחר, ויציאה. כך היה החמאס מרגיש את נחת זרועו של הצבא, ומנהיגיו היו חשים את הפחד שבסופו של דבר הם ייהרגו. הדבר היה קורה רק בכניסה מהעורף, בממד הצר, ולא כפי שפרס הצבא את כל כוחותיו לאורך החזית. את המנהרות, כאמור, אפשר ורצוי היה לטהר מהעורף אל החזית.
עם פיקוד בכיר והנהגה שהשמירה על חייהם של הלוחמים חשובה להם יותר מביטחון האזרחים, ושכמות ההרוגים מכתיבה להם את המדיניות – אין לעמנו שקט, חירות ועתיד.
ראש הממשלה, שנבחר בעיקר בזכות הבטחתו למגר את החמאס – הסכים להפסקת אש כעבור שבוע. זהו אותו ראש ממשלה שבעזרת ציורים איים על כל העולם, שאם לא יעזרו לנו, נתקוף אנחנו את הכור האיראני לבדנו. ומה קרה? לא כלום. לפני שלושה שבועות אמרה עליו אישיות בכירה בארצות הברית: אל דאגה, ביבי לא ייכנס למלחמה. הוא אינו מסוגל להחליט, אלא רק לאיים. זה מה שחושבים עליו בכירי ההנהגה בארה"ב, והפנטגון.
כה קשה היה לשלישייה להחליט, עד כי נכשלה אפילו בהתנהגותה היומיומית, הריצה אחר סקרי דעת הקהל. למרות רצונו של רוב העם, וגם רצון הכנסת, לפגוע בהנהגת החמאס – בהססנותה, הצליחה השלישייה להביס אפילו את הסקרים, בהתעלמותה מהם. חוות הדעת של האלופים הכניעה אותה.
אלה אותם תתי-אלופים ואלופים שאינם מעוניינים לחדש וליזום, כדי לא לטעות. אצה להם הדרך אל ראשות הצבא, ומשם אל ראשות הממשלה. חלקם, למן השנייה הראשונה שהתיישבו על כיסא הפיקוד, הופכים באופן מפוכח ממפקד טקטיקן ויוזם, לאסטרטג פוליטי. רק מעטים מביניהם נשארים קצינים מעולים, השואפים ליזום, לפעול ולנצח, אולם לא מהם יצא הרמטכ"ל הבא. הם אינם מיישרים קו עם הבינוניות של הבכירים שמעליהם.
אם, בעזרת יהוה, לא יפסיק החמאס את האש וימשיך להציק – ראוי לאפשר לקצין חי"ר בכיר, אולי אפילו לפורש אמיץ וחכם, לנצח את החמאס על-ידי פגיעה מוראלית במפקדיו ובלוחמיו. בידיו מצויים כל הכלים לעשות זאת, עם מפקדי החטיבות המעולים והנחושים ועם חייליהם שאינם נופלים, ואולי אף עולים, על חיילי העבר.
טוב תעשו, מנהיגי המדינה ובעיקר הקבינט הביטחוני והפיקוד הצבאי, אם לא תפריעו להם להכות את החמאס ואף לנצחו.
הם יחזירו לנו את הביטחון בצבא, כי עדיין יש תקווה.
* * *
הכותב, יאיר קליין, היה מפקד סיירת "חרוב"; מפקד היחידה ללוחמה בטרור של פיקוד מרכז; בוגר המכללה לפיקוד ומטה ולימודים אקדמיים; מפקד ענף חי"ר בצאלים; סגן מפקד חטיבה ובוגר קורס מפקדי חטיבות.
עוד לא אבדה תקוותנו - יאיר קליין
את מלחמת לבנון האחרונה פתח חיל האוויר. בסוף ה"ניסוי", שנערך בגלל רצונו של הרמטכ"ל הטייס לנצח באמצעות מטוסים - הבינו המדינאים שרק צבא היבשה יכול לעשות את המלאכה. בינתיים בוזבז זמן רב, ואזרחים רבים בלבנון נפגעו. כאשר פרצו כוחות השדה בסערה למגע עם האויב, נפלו ביומיים הראשונים טובי לוחמינו הסדירים.
אנו, לוחמי העבר, חשנו תחושה של תסכול, כישלון, מחדל. כל זה קרה משום שהצבא לא הוכן, לא התאמן ולא נערך לשיטות ההגנה של החזבאללה. אף לא קצין אחד במפקדת זרוע היבשה צעק "עצרו! דפוס המלחמה השתנה, צריך לבנות תורה חדשה".
פיקוד ההדרכה של הצבא, בסיוע המודיעין, בנה מתקן המדמה אחד לאחד את מערך ההגנה של החזבאללה. המתקן, שנבנה בבסיס הדרכה בפיקוד צפון, הוכיח כיצד מובלים הכוחות התוקפים, תוך כדי מגע ואש, לעבר שטחי הריגה, והלוחמים נופלים למלכודת. אלא שאף לוחם, בסדיר או במילואים, לא עבר דרך המתקן הזה. אילו היו עושים זאת – ולא מדובר חס וחלילה על אימון, שהוא בגדר עשייה, אלא פשוט להיכנס, לראות ולהבין, ולצאת – היו כל הקרבות נראים אחרת, והצבא, בתחכום ובהגעה מאחור, היה מביס את החזבאללה. לאחר המחדל ידעו הצבא, ואחריו ההנהגה המדינית, לספר לנו, אומנם בשקט, שלצבא סדיר יש בעיה להילחם מול אנשי גרילה.
במלחמה הנוכחית חזר צה"ל במדויק על אותה המתכונת. חיל האוויר תקף, הרג מאות אזרחים, וירי הרקטות המשיך להטריד. איבדנו זמן יקר שבמהלכו יכולים היו כוחות הקרקע לבצע את משימתם במלואה. הלוחמים אומנם התאמנו לפני הקרב במתקן מודרני של שטח בנוי, אולם גם כיום אין מתחם תת-קרקעי המדמה את דפוס המלחמה של החמאס. לוחמי הצבא, טובים ככל שהם, לא הוכנו כראוי. רבים מהם נהרגו כבר בתחילת הקרבות, ושוב חזר הסיפור: הצבא "לא בנוי להביס גרילה".
ניתן להבין מדוע כך קרה, כשמתברר כי מי שהיה במלחמת לבנון מפקד זרוע היבשה, שתפקידו לבנות את הכוח למלחמה בהתאם לשינוי דוקטרינת הקרב; ושאמור ליזום וליצור דפוסי לחימה חדשים – היה האלוף גנץ, שהפעם הוא הרמטכ"ל. לפחות אחת לחודש נראה הרמטכ"ל בתרגילים שונים ומשונים של כוחות השדה, כשהם מסתערים וכובשים יעדים. דבר בתורת הלחימה לא השתנה. האויב רואה זאת ומגחך, משום שזה שנים הוא מודע לחולשתו ומעדיף להילחם בשיטות המתאימות ליכולתו – מתחת לקרקע, היות ששם לא יכול הצבא הישראלי להביא לידי ביטוי את עוצמתו.
שיטות האויב השתנו, אולם בצה"ל לא השתנה דבר. הדרג המדיני והצבאי הבכיר ממשיכים לספר שצבא סדיר אינו יכול להתמודד נגד גרילה. זה אווילי ושקרי. פשוט יש להכין את הצבא באופן נכון – והוא ינצח.
לצערנו, כמעט 50% מהנופלים נהרגו לא בקרב, אלא כתוצאה ממחדלי הדרג הצבאי הבכיר, שזלזל בהחלטות ועדות החקירה של שתי המלחמות הקודמות.
לוחמים נכנסו לשטח, במקום ב"אכזרית" בנגמ"ש לא-ממוגן שבתוכו מטעני חומר נפץ ופגזים, לצד הלוחמים. היה זה בניגוד לקביעת הוועדה והפקודות שניתנו בעקבותיה, וכפי שקרה במלחמה הקודמת בעזה – פגיעת טיל נ"ט בנגמ"ש פוצצה את הפגזים שהיו בו, וטובי לוחמינו נהרגו לפני שבכלל נכנסו לקרב. התוצאה: שבעה הרוגים, ועוד הרוג מירי כוחותינו, בשל טעות בזיהוי.
ג'יפ מנהלתי לא-ממוגן יצא לתקוף כוח מחבלים עם כלי נ"ט שחדר דרך מנהרה – ג'יפ מנהלתי ולא "אכזרית", כאשר בימ"חים שבפיקוד דרום נמצאים הכלים מוכנים לתנועה, אולם אף אחד לא בא לקחתם. התוצאה: ארבעה הרוגים.
בעבר היה את חפירה מחובר לכל חגור, לחפירת שוחות אישיות כהגנה מפני הפגזות. כיום נעים עם כוחותינו מחפרונים ובולדוזרים, היכולים תוך דקות לחפור מחסות לכוחות מפני פצצות מכל סוג וגודל – אך כלום לא נעשה. גם לאחר הפגיעה השנייה נזקק הצבא לזמן יקר כדי להבין שכל מה שנדרש הוא להרחיק את שטחי ההיערכות שני קילומטרים מזרחה. אילו היו עושים זאת בעוד מועד, שום חייל לא היה נפגע. גם זה נכלל בהערות ועדת החקירה הקודמת, שגם בהן זלזל הצבא. התוצאה: שמונה הרוגים ועשרות פצועים, כמו גם הרוגי קורס המ"כים שנרדמו בשמירה, והמחדל שבפינוי החיילים המאבטחים מקיבוצים ומושבים. הצבא פשוט לא הקשיב לשב"כ, שלא הפסיק להתריע – אבל הצבא הרי יודע טוב יותר על ביטחון.
אם מופז, שהיה רמטכ"ל מצוין ושר ביטחון מעולה (ליקוק תחת, איני נסכים עם האמירה ד.צ), לא היה מתראיין בכל רשת אפשרית וטוען לסכנת המנהרות, והיינו נכנסים, חלילה, להפסקת האש הראשונה שיזמו המצרים ושהדרג המדיני ייחל לה – לא היינו יודעים עד היום על חומרת הסכנה שבמנהרות. רק הלחץ שיצר מופז חייב את שר הביטחון, עם ראש הממשלה ומעטים מחברי הקבינט, לתת לצבא פקודה מוגבלת: לא לנצח, חלילה, אלא לטהר את המנהרות.
כאשר נתגלתה הבושה, אמרו שרי הקבינט הביטחוני כי לא ידעו על חומרת המצב וכי לוּ ידעו, היו מאפשרים לצבא להיכנס כבר ביום הראשון. האם הסתירו הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה את המידע הקריטי הזה מהקבינט, רק כדי למנוע את כניסת הצבא לקרב?
תוך כדי הלחימה, שבועיים לפני סופה, אמר שר הביטחון שנחוצים יומיים בלבד לסיים את פיצוץ המנהרות, כדי שהצבא יעצור ויצא – אולם קצין אמיץ אמר למצלמות הטלוויזיה שדרושים לפחות שבועיים, ורק משום כך נשאר הצבא עוד שבועיים כדי להמשיך את הטיפול במנהרות. עד היום לא הסתיים העניין סופית, וגם לא ייגמר בקרוב. החמאס, אחרי נאום השלישייה על יציאת כוחות צה"ל ועל הניצחון במלחמה, כשכמעט כל המנהרות הושמדו – אמר: "הם מצחיקים אותנו, ועוד נוכיח להם את ההיפך". האם שוב מסתירה השלישייה מידע מהקבינט הביטחוני ומהכנסת?
אולי אני נאיבי, ובעיקר מבולבל – היות שלא ידוע לי מי בכלל האויב של ראש הממשלה ושר הביטחון: האם החמאס, או רוב חברי הכנסת הרוצים למגר את שלטון החמאס או לפחות להכות בו מכה כואבת, שטובת הארץ ואזרחיה לנגד עיניהם, ושלשם כך נבחרו.
השלישייה עושה את ההיפך הגמור מזה: שומרת נגד מיגור החמאס, ומתחילת המלחמה מספרת לנו שבמקומו יבוא אויב גרוע יותר – דברי שטות, הבל ורעות רוח. אין גרועים מהחמאס.
זה הזמן לחדול מתירוצים. יש לעשות שלום עם הפלסטינים שאבו-מאזן בראשם, ולגרום לכך שהם ינהיגו את כל העם הפלסטיני, גם בעזה. הם כבר הוכיחו לנו את יכולתם לעשות זאת, וזהו גם רצונן של רוב מדינות ערב הגובלות בשטחנו. אולם, כל זה יוכל להיעשות רק לאחר מיגור שלטון הטרור של החמאס. כל הסובבים אותנו – מצרים, סעודיה וירדן – יודעים זאת ומייחלים שיקרה הדבר, מלבד השלישייה הגוררת אחריה את הקבינט הביטחוני.
גם תושבי עזה כבר מבינים את הדבר, וכן מדינות בכל רחבי העולם, ששלטון הטרור במזרח התיכון מתחיל לחדור גם אליהן, והן יודעות שחייבים לעצור את התופעה.
הבה נתחיל זאת אנחנו, כי אחרת יגרום הטרור, שמתחיל לסגור על אזורנו, למלחמה עקובה מדם של מאות אלפי הרוגים, או לגירושנו שוב מארצנו. חובה עלינו, מייד, לעצור את תחילת הזחילה של מלחמת גוג ומגוג לאזורנו.
אני זועק כבר שלושה שבועות, לאחר התייעצות עם מומחים: מדוע לא הוזרם גז בישול למנהרות שנמצאו בשטחנו? לכל פתח ראשי היה עלינו להזרים גז משלוש מכליות, ולדחוס אותו באמצעות מדחס אל פנים המנהרה. לאחר המכלית השלישית, אחרי המתנה של דקות מספר, היה עלינו להפעיל מרחוק מטען שיצית את הגז. הפיצוץ והאש היו נמשכים לאורך המנהרות ואל כל ההסתעפויות שבדרך, גם זו שממנה יצאו רוצחי הלוחמים מקורס המ"כים. כל המנהרות האלה, שנבנו כדי להסב אבידות לכוחותינו, היו הופכות למלכודת מוות לחמאס. אפשר היה לעשות זאת ללא הרוג אחד לכוחותינו, תוך גרימת הרס מסיבי למנהרות. גם אם לא היה נוצר פיצוץ, והמנהרות לא היו נהרסות – הייתה האש מכלה את אמצעי המלכוד, ולוחמינו היו צועדים בבטחה אל מרכזי החמאס, ללא קרב.
גם את "כיפת ברזל" לא היה הצבא מוכן לקבל, ואלמלא עקשנותו של שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, עד היום לא הייתה לנו הגנה על שמי המדינה. הם הרי יודעים יותר מאִתנו מה טוב לנו.
כך קרה הגרוע מכול: אנו, האזרחים, הפכנו לאנשים סוג ב', ותושבי הספר והפריפריה, שעל הגבול – לאזרחים סוג ג'. כל זאת משום שההנהגה התבלבלה והפכה את צה"ל ל"פרה קדושה". על הפרה-הקדושה הזאת – לא פיקח אף אחד.
צה"ל הוקם כדי לשמור על אזרחי המדינה. כאשר הצבא לוחם – יש חללים, ואז נוצרת בעיה לאנשי ההנהגה. הכיסא בוער תחתיהם. הם הרי כבר רואים את מערכת הבחירות הקרובה, ולפיכך, מבחינתם, שיסבלו האזרחים מסוג ג', שהם המיעוט, ואין זה נורא אם מפעם לפעם ייהרג אחד מהם. ראש הממשלה ימשיך לאיים ולא לקיים, והצבא לא ייזום, כדי להישאר בשלמותו. כך שניהם, "לאט אבל בטוח", בונים חמאס חזק, כי אין מי שיפריע לו; ואכן, החמאס מתחזק ומתעצם ממלחמה למלחמה.
מפקדי הצבא הבכירים שלנו, כמו מנהיגי החמאס, יודעים היטב שחייל שבוי שווה אלף מחבלים, ושלכן עדיף שהצבא לא יעשה דבר. לעומתם, כל ייעודו של החמאס הוא לחטוף חייל. החמאס יודע שההנהגה "לא סופרת ממטר" את האזרחים, מלבד בתקופת בחירות, ושלעומתם נחשב הצבא בעיניה לפרה-קדושה. לכן מתאבדים לוחמי החמאס, פורצים באומץ רב ונקטלים, רק על מנת להביא חייל חטוף, או גופה של חייל – ובסופו של דבר מצליחים, וגם מנצחים. כי הם, בניגוד לדרג המדיני ולצבא שלנו, הציבו לעצמם מטרה, והם יוזמים, מתאמנים ופועלים ללא הרף כדי להשיגה.
לעומת החמאס, מעדיפים בכירי מפקדינו לא לעשות דבר, לא להסתבך אלא לחתור באופן נחרץ לשמירת הקיים, גם אם ימותו כמה אזרחים. במחשבה זו ובמעשים אלה, הם מחזקים יותר ויותר את ארגוני הטרור ומחלישים את ביטחון המדינה, ובעיקר את אמון האזרחים בהנהגה ובצבא – שלא הצליח לנצח באף אחת משלוש המלחמות האחרונות.
כאשר כבר מתבקשים מפקדי הצבא להציג לקבינט תוכנית תקיפה – אזי כמו מפקדם מהעבר אהוד ברק, הם מציגים את התוכנית הקשה והמסובכת ביותר, שרק דמיון פרוע יכול להעלותה על הדעת, ושכרוכה במאות או באלפי הרוגים ובשהייה של חודשים או של כמה שנים בשטח. הקבינט הביטחוני אינו מאשר את התקיפה המוצעת, בצדק.
אם היו לצבא מפקדים יוזמים וחושבים, הם היו מציגים לקבינט דרך פעולה פשוטה וחכמה, שבה כמעט אפס נפגעים לכוחותינו, ואיום ממשי על מנהיגי החמאס; דרך שהצבא יודע לבצע, ושהייתה צריכה להיות באמתחתו.
את המלחמה הזאת – כן, מלחמה ולא "מבצע" – היינו צריכים לפתוח בפריצה של כוחות השדה בממד הצר, עם גדוד טנקי "מרכבה" הנושאים בתוכם גדוד חי"ר – טנקים שאין כלי בעולם שיכול לפגוע בהם. בהתקדמותם, היו הלוחמים יורים אש תופת של 50 אלף כדורים ופגזים בדקה, פגז אל כל מקום חשוד לאורך ציר הפריצה. מדי 200 מטרים היו יורים צפע שריון שהיה מנקה 200 מטרים קדימה ומפוצץ מטענים בדרך. בעקבותיהם היה נכנס גדוד חי"ר נוסף, על אכזריוֹת. הכוח היה נע בחסות מסוקי תקיפה אל מתחם בית החולים, שם קיים חשד שיושבת הנהגת החמאס. הכוח היה שוהה בשטח שעה לכל היותר, במהלכה היה מפוצץ כל פתח מנהרה או דלת תת-קרקעית עם חומר נפץ נוזלי ובלוני גז בישול שהיו נפתחים ונזרקים פנימה – מפוצץ ומסתלק כדי לנוע אל היעד הבא בתנועה לאורך חוף הים, אגף מאובטח לחלוטין, כשכל כלי הנשק מופנים מזרחה לעבר העיר ומסוקי תקיפה מופעלים במידת הצורך לבלימת לוחמים שינועו לתגבור. תוך ארבע שעות לכל היותר, לאחר טיפול מהיר בשלושה או בארבעה יעדים שנבחרו מראש – היה הכוח חוזר לשטחנו, ערוך ומוכן לצאת שוב אם ייווכח לדעת שהאויב עדיין אינו מוכן להפסקת אש.
בכל פעם עקיצה במקום חשוד אחר, ויציאה. כך היה החמאס מרגיש את נחת זרועו של הצבא, ומנהיגיו היו חשים את הפחד שבסופו של דבר הם ייהרגו. הדבר היה קורה רק בכניסה מהעורף, בממד הצר, ולא כפי שפרס הצבא את כל כוחותיו לאורך החזית. את המנהרות, כאמור, אפשר ורצוי היה לטהר מהעורף אל החזית.
עם פיקוד בכיר והנהגה שהשמירה על חייהם של הלוחמים חשובה להם יותר מביטחון האזרחים, ושכמות ההרוגים מכתיבה להם את המדיניות – אין לעמנו שקט, חירות ועתיד.
ראש הממשלה, שנבחר בעיקר בזכות הבטחתו למגר את החמאס – הסכים להפסקת אש כעבור שבוע. זהו אותו ראש ממשלה שבעזרת ציורים איים על כל העולם, שאם לא יעזרו לנו, נתקוף אנחנו את הכור האיראני לבדנו. ומה קרה? לא כלום. לפני שלושה שבועות אמרה עליו אישיות בכירה בארצות הברית: אל דאגה, ביבי לא ייכנס למלחמה. הוא אינו מסוגל להחליט, אלא רק לאיים. זה מה שחושבים עליו בכירי ההנהגה בארה"ב, והפנטגון.
כה קשה היה לשלישייה להחליט, עד כי נכשלה אפילו בהתנהגותה היומיומית, הריצה אחר סקרי דעת הקהל. למרות רצונו של רוב העם, וגם רצון הכנסת, לפגוע בהנהגת החמאס – בהססנותה, הצליחה השלישייה להביס אפילו את הסקרים, בהתעלמותה מהם. חוות הדעת של האלופים הכניעה אותה.
אלה אותם תתי-אלופים ואלופים שאינם מעוניינים לחדש וליזום, כדי לא לטעות. אצה להם הדרך אל ראשות הצבא, ומשם אל ראשות הממשלה. חלקם, למן השנייה הראשונה שהתיישבו על כיסא הפיקוד, הופכים באופן מפוכח ממפקד טקטיקן ויוזם, לאסטרטג פוליטי. רק מעטים מביניהם נשארים קצינים מעולים, השואפים ליזום, לפעול ולנצח, אולם לא מהם יצא הרמטכ"ל הבא. הם אינם מיישרים קו עם הבינוניות של הבכירים שמעליהם.
אם, בעזרת יהוה, לא יפסיק החמאס את האש וימשיך להציק – ראוי לאפשר לקצין חי"ר בכיר, אולי אפילו לפורש אמיץ וחכם, לנצח את החמאס על-ידי פגיעה מוראלית במפקדיו ובלוחמיו. בידיו מצויים כל הכלים לעשות זאת, עם מפקדי החטיבות המעולים והנחושים ועם חייליהם שאינם נופלים, ואולי אף עולים, על חיילי העבר.
טוב תעשו, מנהיגי המדינה ובעיקר הקבינט הביטחוני והפיקוד הצבאי, אם לא תפריעו להם להכות את החמאס ואף לנצחו.
הם יחזירו לנו את הביטחון בצבא, כי עדיין יש תקווה.
* * *
הכותב, יאיר קליין, היה מפקד סיירת "חרוב"; מפקד היחידה ללוחמה בטרור של פיקוד מרכז; בוגר המכללה לפיקוד ומטה ולימודים אקדמיים; מפקד ענף חי"ר בצאלים; סגן מפקד חטיבה ובוגר קורס מפקדי חטיבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה